טור אישי – מאת דנה בני

את מחליטה להביא ילד לבד לעולם, את מחליטה להקדיש את כל כולך לדבר שטרם נוצר, את מביטה בפעוטות הקטנים שמתרוצצים אחר אימהותיהם ומבטיחה לעצמך ששנה הבאה יהיה לך גם אחד.

הדמעות זולגות… ואת יודעת שבקרוב את תהיי חלק מהמעגל הזה שנקרא "אימהות" טיפול אחר טיפול, אכזבה רודפת אכזבה… החודשים עוברים, הימים נספרים, השעות מורטות עצבים… ועוד תשובה שלילית, ועוד חיוך מאולץ על פני הרופאה… את מביטה בעצמך, מביטה מסביב ואט אט… התקוות דועכות.

את מתעוררת בבוקר לצלצול הטלפון… הוא נשמט מידייך! את בטוחה שאת בחלום… את צובטת את עצמך, מוחה את הדמעות ואת לא מאמינה שכרגע התבשרת שאת בהריון!

הימים עוברים, שבועות נספרים, ההריון תקין.. את לא סובלת מדבר ומקבלת בברכה כל בחילה, כל תזוזה, כל בעיטה. השמות רצים לך בראש, את כבר מתכננת את החדר, מתכננת את הלידה, את הברית, את השנה הראשונה…. סיפורים רצים במוחך והספירה החלה לאחור.

את מתעוררת בבוקר, את חווה כאב לא ברור, מים נוטפים ממך ואת מסרבת להאמין שזה אמיתי! את ניגשת לבית החולים, חוזרת על המספר שוב ושוב… ואת לא מאמינה שבשבוע 29 יכולה להיות לידה.

הרופאים מדברים איתך, את מריצה שוב תמונות בראש, את אומרת לעצמך שזה סרט רע, חלום בלהות, את צובטת את עצמך ומאמינה כי הרפואה תשאיר אותו בבטן עד שבוע 40, כי ככה הבטיחו לך!

את מתעוררת בבית החולים לפנות בוקר, את מגלה שגלונים שלמים נשטפים החוצה, את לא מאמינה למראה עינייך והדימומים הם בלתי פוסקים.

את מובלת לחדר הלידה, את לא מספיקה לקבל אפידורל ואט אט… הכל עוצר מלכת, הכל סובב מסביב, הדיבור נעשה איטי, התמונות נהיות מטושטשות, את בקושי מספיקה לנשום כראוי ורק יללת בכי קטנה מיבבת ברקע… את לא מאמינה שבזה הרגע הפכת לאמא, את חולמת שישימו אותו עלייך אבל מביטה במרוצת הרופאים איתו אחר הזמן.

ומפה… שום דבר יותר לא סובב סביבך, זה כבר לא את ואת ואת! זה עכשיו הוא!

שוכב בקושי קילו סוכר, בתוך אינקובטור… האדים החמים מלחכים את עורו, המגע איתו כל כך עדין שאת מפחדת שישבר.

הדמעות זולגות, החששות מתגברות והמראות נחקקים עמוק עמוק בזיכרון.

אין וודאות אם יוצא מכאן תינוק, שום דבר כבר לא בטוח…

נשמעת ברקע עוד זעקת אם שאיבדה את יקירה, צפצופי המכשירים מחרישים את אזנייך, הטלפון לא מפסיק לצלצל… ומשאלתך היחידה היא לצאת משם כבר… לאחוז אותו בזרועותייך ללא חוטים, ללא מכשירים… לראות את רגלו חלקה ללא דקירות, לא לבקש אישור כל דקה להרים אותו… כי הי!! זה הבן שלך… מישהו פה קצת מתבלבל.

ללחוש באוזנו שאת לעולם לא עוזבת אותו, לנגב כל דמעה, לספור עוד קילוגרם, לנתק עוד חוט, להיפרד מהאינקובטור, להגמל מהזונדה… לשמוע את מציצותיו בבקבוק, להילחם לקצר את השהות, לשאוב עוד חלב, לספור את המנות… ולקבל את הבשורה שמחר אתם בבית.

זה כבר לא את ולא מדובר יותר בך… זה הוא… וכל עולמך הוא רק הוא!

ילד קטן של אמא שרצה כבר כל כך לצאת החוצה אל העולם.

שליו נולד ב 15.01.13 בתל השומר אחרי לידה מהירה ונטולת משככים.

יללת בכי קצרה הדהדה בחדר ותוך פחות מחצי דקה הוא הובהל באינקובטור לטיפול נמרץ.

את השעות הראשונות העברתי עם היד על הדופק "תכירי, זהו ביתך לששת השבועות הקרובים לפחות" כך פתחה האחות את דבריה. החדר החל להסתובב, הצפצופים נהיים מחרישי אזניים ומקבץ השאלות האדיר שעמד עד קצה לשוני נעתק מההלם.

יום ועוד יום אחזתי בידו, מחיתי דמעות, שרתי בזיופים שרק אמא ובן יכולים לסבול וחיבקתי אותו קרוב לליבי… שישמע פעימות ליבי ויחוש את חום גופי.

צעד אחר צעד עלינו שלב, עוד סיסי בארוחה, עוד קילוגרם במשקל, עוד חוט ירד ונותק.

כך צעדנו לנו לעבר החדר של הגדולים, החדר של הגמולים, החדר שממנו נפתחה הדלת והכיוון היה ליציאה בלבד.

28.02.13 לבשת לראשונה בגדי תינוק אמיתיים ובמשקל של גיבור אמיתי כ 2.200 קילו הנחתי אותך בסלקל והבטחתי לך שמכאן זהו כרטיס נסיעה לכיוון אחד בלבד!

האושר היה מהול בפחדים, כבר אין השגחה, אבל יש לב עצום של אמא ושתי עיניים שצדות את המבט שלך בכל הזדמנות.

שליו היום כמעט בן חצי שנה, מחייך וצוחק בקול, מתהפך ובועט עם המון אנרגיות. לוגם מהבקבוק עם כוחות אדירים וטועם את טעם החיים בקצב שלו.

התברכתי במלאך, בגיבור אמיתי.

ואם תשאלו אותי…

לא הייתי משנה ולו ביום אחד את בואו המוקדם לעולם,

נתנו לי להינות ממנו יותר זמן.

חיים של אמא