טור אישי מאת שירי לרון

היי, קוראים לי רני נחום, נולדתי בתאריך 11.11.15 בבית חולים מאיר במשקל 920 גרם.
חשבתי שיהיה מעניין לספר איך הגעתי ממש במקרה לעולם.
במאי 2015 אמא שלי נכנסה להריון, היא גילתה את זה בדיוק ביום שאבא ואמא עברו לבית חדש, קולולולו חגיגה כפולה!!!
באולטרסאונד הראשון הרופא רואה שני שקים. "מזל טוב, יש לכם תאומים".
אבא- בשוק. אמא- מאושרת עד הגג, ילדים זה שמחה וכמה שיותר….
שליש ראשון עובר די מהר, שום דבר מיוחד אצל אמא, בבטן גם הכל די סבבה, אחותי ואני בועטים אחד בשניה.  בשבוע 19, חופשת סוכות, אבא ואמא מתכוננים ללכת לים, אחותי ואני מבסוטים, מאד אוהבים מים. עוצרים בדרך אצל סבתוש להקפיץ לה מזוודה (בערב היא טסה עם דודה לחו"ל). דיבור קטן בין אמא לסבתוש על רטיבות בתחתונים…. והופ אמא במיון!
ירידת מים… מהשק שלי 
הרופאה ממליצה על הפסקת הריון, אבא ואמא בוכים.
אמא מתאשפזת במחלקת נשים, למחרת בבוקר צי שלם של רופאים מגיע לבקר אותה וכולם פה אחד:"הפסקת הריון, זה שבוע מוקדם מדי ואין סיכוי שתצליחי למשוך הרבה זמן. את מסתכנת בלידה מוקדמת ופגות קיצונית ויותר מכך מסכנת את עצמך לזיהום ברחם".
ןאז נכנסה בשקט לחדר של אמא אחות מהמחלקה ואמרה לה: "את לא זזה מהמיטה הזאת עד הלידה, כבר ראיתי מקרים כמו שלך, החור בשק יסגר והדליפה תיפסק והכל יהיה בסדר, צוות האחיות ידאג לך ואת רק תדאגי לא לזוז מהמיטה".
משבוע 19 אמא שכבה בבית חולים, תחילה במחלקת נשים לאחר מכן הועברה למחלקת הריון בסיכון. אמא קמה מהמיטה רק למקלחת ולשירותים ובכל ביקור בשירותים התפללה לא לראות רטיבות, אבל החור בשק שלי היה עקשן וסרב להיסגר….
גם הבדיקות שעשו לאמא לאט לאט הפכו פחות ופחות תקינות, המים מהשק שלי דלפו והגעתי למצב של מיעוט קיצוני של מי שפיר. הדעות היו חלוקות באם כדאי לדלל אותי כי ללא מי שפיר אין לי סיכוי לשרוד או לחכות עוד כמה שבועות כדי לתת לאחותי עוד קצת זמן להתפתח ולא לסכן אותה בלידה מוקדמת.
אמא בוכה כל הזמן, היא רוצה אותי, מרגישה שאני בועט וחיוני, לא מוכנה לוותר עליי… בכל בדיקה אבא ואמא מנסים למצוא כיס אחד של מים בשק שלי ולו רק אחד קטן אבל אין  אני מרגיש את המחסור במי שפיר, זה מקשה על הריאות שלי להתפתח. אבל אני יודע כמה אני חשוב לאמא ואני מתכוון להילחם!!!!
אחותי, בין בעיטה לבעיטה הבטיחה לי שהיא תשמור עליי, השק שלה אטום לחלוטין ויש לה מספיק מי שפיר, היא הבטיחה לי שהיא תעזור לי ושנעבור את זה יחד, אין סיכוי שמפרידים ביננו!!
אז אני נלחם, אני חייב, בשביל שתיהן 
ואז, בשבוע 25+6 אני מרגיש שאני כבר לא מסוגל יותר, קשה לי לנשום בפנים, ממש רע לי, אני מרגיש שאם אני נשאר בתוך הבטן אני לא אצליח יותר להחזיק מעמד. אני מפחד, מפחד מאד אבל אחותי שוב פעם מעודדת ומחזקת אותי ומבטיחה לי שהכל יהיה בסדר, אנחנו מחליטים החלטה משותפת שהגיע הזמן לצאת אל העולם.
לילה שלם של צירים, אמא בוכה, אבא לחוץ, לא יודעים מה הולך לקרות…. בדיקת דם לאמא, המדדים שלה לא תקינים, חטפה זיהום, הטיסו אותה לקיסרי. 15 דקות ואנחנו, אחותי ואני, מחוץ לרחם.
צוות רפואי ענק קופץ עלינו מכל הכיוונים, קשה לי לנשום, הם עוזרים לי. רגע…. איפה אחותי? איפה אמא? אני לבד….
מטיסים אותי לפגיה ומכניסים אותי לאינקובטור, אני רואה באינקובטור שלידי את אחותי, אני נרגע 
אחרי כמה דקות גם אבא מגיע לראות אותנו בפעם הראשונה, איזה אבא חתיך יש לי!!! הוא מצלם אותנו ושולח לאמא שנמצאת בהתאוששות…
בערב אמא באה, אמא בוכה, היא מתרגשת… "הם כל כך קטנים, הם יהיו בסדר???" אף אחד לא יודע לענות לה.
אני במצב מאד קשה, הריאות שלי מאד חלשות ויש לי לחץ ריאתי, אני מונשם עם טובוס ומקרינים עליי אור כחול נגד צהבת, אני מחובר למכונה שמכניסה לחץ לתוך הריאות כדי שלא יקרסו, קשה לי…
מהאינקובטור שלידי, אחותי מחייכת אליי ואומרת לי: " אתה הגיבור שלי, נלחמת והיית חזק, אני מפנה לך את המקום ומבטיחה לשמור מלמעלה…"
וכך, לאחר 4 ימים בעולם, אחותי עוזבת אותי….
עכשיו אני חייב לתת את כל הכוחות שיש לי בשביל אמא, חייב להיות הכי חזק שאפשר.
16 ימים אני מונשם עם טובוס. הרופאים מחליטים לתת לי מנת סטרואידים ופתאום איזה כיף, אני מצליח לנשום יותר טוב, מוציאים לי את הטובוס ומעבירים אותי למכונת תמיכה נשימתית.
בינתיים מתגלה אצלי סוג של חיידק בדרכי הנשימה ואני מקבל אנטיביוטיקה.
אמא שואבת לי חלב במרץ כל 3 שעות ומתחילים לפנק אותי, בהתחלה CC1 כל שעתיים, אחר כך CC2 וכן הלאה…..
החלב של אימוש טעים לי ואני עולה יפה במשקל! ב 6.12.15 עברתי את מחסום הקילו, איזה כיף אני ממש שמנמנן! אמא הביאה עוגה כפי שנהוג אצלנו בפגיה…
חודש וחצי לאחר שנגמלתי מההנשמה אני מצליח בעזרת מנה נוספת של סטרואידים, להיגמל ממכונת התמיכה הנשימתית ומקבל משקפי חמצן, באותו היום אני גם עובר מאינקובטור לעריסה ואפילו מקבל אמבטיה מפנקת וחמה בפעם הראשונה…
ב 28.2.16, 109 ימים לאחר שנולדתי, אני משתחרר סוף סוף הביתה, 3 ק"ג, כלכך חיכיתי לרגע הזה… אמוש ואבוש מתרגשים בטירוף ומלווים בבלון חמצן ומוניטור אנחנו יוצאים שלושתינו הביתה להתחיל סוף סוף את החיים האמיתיים שלנו כמשפחה.
ההתאקלמות בבית הייתה לא פשוטה עבור אבא ואמא וגם קצת עבורי. המחולל חמצן שהייתי מחובר אליו 24 שעות בימממה עושה רעש נוראי, כדי לצאת מהבית לטיול צריך להעמיס על העגלה בלון חמצן ומוניטור, כל יום צריךלהוריד לי את משקפי החמצן וזה מאד כואב לי ולאחר המקלחת להדביק לי אותם מחדש וזה מעצבן אותי.
אבא ואמא לא נתנו לאנשים לבוא לבקר כי היה חורף והם פחדו שמישהו ידביק אותי בוירוס כלשהו אפילו סבא וסבתא כשבאו לביקור נדרשו להחליף לחולצה נקייה ולחטא את הידיים.
אבל בשבילי, אין כמו בבית! העריסה המפנקת עם המצעים הרכים והנעימים היא הרבה יותר שווה מהעריסה בפגיה. השקט של הבית נעים יותר מהצפצופים והרעש שבפגיה. כשאני בוכה בלילה כי כואבת לי הבטן או אפילו סתם כי בא לי חיבוק, אמא שם לידי 24 שעות ביממה ואני לא צריך לחכות שהאחות בפגיה תסיים להאכיל או לטפל בתינוק אחר כדי לקבל יחס…
ובאמת, הבית תרם המון להרגשה הכללית ולהחלמה שלי, הביטחון שהבית נתן לי עזר לי להתחזק נפשית ופיזית ולאחר חודש וחצי בבית נגמלתי לגמרי מהחמצן!!
אין כמו בבית.
ההתחלה הייתה קשה, מפחידה, מלחיצה ומלאת סימני שאלה אבל כל הזמן אמרו לאבא ואמא שפגים הם גיבורים אמיתיים – אני הוכחתי להם את זה!!
זה בקצרה מה עברתי כדי להגיע להעולם הזה, תודה לאמא ואבא, לסבא ולסבתא, לכל הצוות המדהים שדאג לי וטיפל בי וכמובן, תודה ענקית לאחותי שתמיד תישאר חלק ממני!

פורסם בקטגוריה סיפורי הורים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.