סיפור הלידה של מורן

היה זה יום רגיל, בשעות אחה״צ של יום חמישי, 15.1.15. אתה נמצא בבטן שלי כבר 30 שבועות ועוד יום 🙂 שלשום הייתי אצל הרופא שבדק אותך ואותי ואמר שהכל תקין. ישבתי בסלון ועבדתי על המחשב, שלפתע הרגשתי משהו נוזל לי בין הרגליים. הלכתי לשירותים וראיתי דם. הרבה דם. באותה שנייה הרגשתי בהלה ומאד דאגתי לך.
מיד טלפנתי לאבא, שהיה פחות מבוהל ממני ואמר שכדאי לי לסוע לבדוק במיון. התארגנתי במהרה, לחוצה, מפוחדת וחוששת שמשהו יקרה לך.
סבא וסבתא אספו אותי. הדרך לבית החולים שארכה פחות מעשר דקות נראתה לי כמו נצח. המחשבה שלוותה אותי כל הזמן הייתה ״רק שלא יקרה לך משהו״. דאגתי לך.
הגענו למיון יולדות , כולן סביבי היו עם בטן הרבה יותר גדולה משלי, אתה היית קטנטן עדיין בבטן שלי. המתנו לאחות ולבדיקת רופא, כשהתקבלנו לקחו לי דם לבדיקות וחיברו אותי למוניטור.
שמעתי את הלב שלך פועם. נשמתי לרווחה. בנתיים ביצעו בדיקות נוספות . אחיות ורופאים נכנסו ויצאו בלי סוף. התחלתי להרגיש אותך קצת פחות. התחלתי להלחץ. גם האווירה מסביבי הייתה לחוצה. האחיות לא היו מרוצות מתוצאות הבדיקות שלי, ובמקביל הדופק שלך נשמע פחות טוב ממקודם.
דאגתי לך מאד. כל כך פחדתי ברגעים האלו שהרופאים והאחיות צעקו כל מיני דברים מעל הראש שלי, בזמן ששכבתי מחוברת למוניטור. זה היה באמת מלחיץ. רציתי להרגיש אותך בועט שוב, מגיב לליטופים שלי ולשיר ״גוליית״. ואז שמעתי אותם אומרים את צמד המילים ״ניתוח חירום״.
אני חושבת שאלו היו הרגעים הכי מפחידים שחוויתי בחיים שלי עד כה. חשבתי לעצמי- מה ניתוח?!? רק התחלתי בשבוע 31! איך אתה תשרוד מחוץ לרחם שלי?!?
מאותו רגע ששמעתי את צמד המילים ההוא, כבר לא שמעתי כלום יותר. הרופא והאחיות ניסו להסביר והגיעו להחתים אותי, סבא וסבתא ניסו להרגיע. ואני? לא שמעתי אף אחד. דאגתי לך. נלחצתי ודאגתי איך אתה תחיה מחוץ לרחם של אמא בשבוע 31?!? הובילו אותי במהרה לחדר הניתוחים. אני זוכרת שאבא בדיוק הגיע בריצה והספיק לתת לי נשיקה בכניסה לחדר הניתוחים. פחדתי . פחדתי מאד! הרופא שליווה אותי מהקבלה, לא עזב אותי וניסה להרגיע ולהסביר. העבירו אותי למיטה קרה מאד ממתכת וכולם צעקו מסביב, בטח נבהלת כששמעת את הצעקות. זה היה מחזה מבהיל מלחיץ ומעורר חרדה. היה לי מאד קר, והתחילו להפשיט אותי ולהכין אותי לניתוח.
כל כך רציתי שנעבור יחד את חווית ההיכרות בצורה אחרת. אפילו נפגשנו עם הדולה שלנו, שהייתה אמורה לעזור לנו להפגש בצורה טבעית, ללא התערבויות מיותרות. לא דמיינתי שאפגוש אותך בצורה בה נפגשנו.
לא הייתי בהכרה כשהוציאו אותך מהבטן כי הייתי מורדמת, אבל אני יכולה לנחש שהיית מאד מפוחד. אמא לא הייתה שם לחבק אותך. רק הרופאים וכל מיני מכשירים שעזרו לך לנשום.
בפעם הבאה שהייתי ערה, כבר לא היינו יחד. התעוררתי בחדר התאוששות, כאובה ועייפה. אבא נכנס לראות אותי וגם סבא וסבתא. הם מסרו לי שאתה בסדר. חייכתי ונרדמתי. בפעם הבאה שהתעוררתי הייתי בחדר אחר. ביקשתי לראות אותך ואמרו לי שאתה בכלל בקומה אחרת ורק כשארגיש טוב ואצליח לשבת לבד, אני אוכל להגיע אליך בכסא גלגלים. כל זה קרה בלילה.
כל כך רציתי לראות אותך שהתאמנתי כל הזמן בלקום מהמיטה ולשבת. זה נראה לי נצח. כל כך רציתי לראות אותך. את התינוק שלי! ניסיתי שוב ושוב, רק כדי שיאשרו לי לרדת מהמיטה ולבוא אליך. למחרת, באמת הצלחתי לשבת למרות כל הכאבים, רק רציתי שיקחו אותי אליך! אבא הסיע אותי בכסא בגלגלים והגענו ל״פגייה״. מעולם לא ביקרתי בפגייה. אבא הסביר לי את הכללים, ושחייבים לרחוץ ידיים בכניסה, לחטא עם נוזל כחול וללבוש חלוק. הסכמתי לכל דבר, רק תנו לי לראות את התינוק שלי! לבשתי חלוק, ותוך כדי שאבא דוחף אותי בכסא, התחלתי לראות תינוקות פיציים בתוך אינקובטורים.
ואז… אבא עצר את הכסא מלפני אינקובטור שבתוכו אתה שכבת עירום, מונשם עם המון צינורות ומוניטור מצפצף מעל הראש שלך.
לא. ממש לא כך חלמתי שנפגש לראשונה.
לא ידעתי מה לעשות.
הסתכלתי עליך ונראת כל כך קטן, חסר אונים ובקושי היה אפשר לראות את הפנים שלך כיוון שהם היו מכוסות בצינורות ומדבקות. אחות נחמדה מאד הסבירה שיש פתח מיוחד שאפשר להכניס יד . הרגיש לי מאד מוזר שאני לא יכולה להרגיש אותך עליי, לחבק, או להחזיק. האחות פתחה את חלון האינקובטר ואני הושטתי יד. זו פעם ראשונה שהרגשנו אחד את השני מחוץ לבטן. הרגשת חמים ונעים. ונראה שגם לך המגע היה נעים.
רק אחרי 3(!!!) ימים הסכימו להוציא אותך כדי שאאחוז בך. זה היה מבצע מאד מסובך כיוון שהיית מחובר עם המון חוטים.
וכך, 3 ימים אחרי שהוציאו אותך מהבטן, הרגשנו אחד את הגוף של השנייה שוב. זו הייתה ההרגשה הכי מרגשת שיש !התרגשתי ושמחתי מאד להרגיש אותך ושאתה מרגיש אותי שוב.
במהלך 74 ימים הקרובים, ביליתי את מרבית שעות היום בפגייה.
הייתי מאושפזת שתי קומות מעליך וביקרתי אותך כל הזמן. היה קשה לי לראות אמהות מאושפזות איתי שמביאות את התינוק לחדר ויותר קשה מכך היה יום השיחרור שלי. ראיתי אמהות שיוצאות מבית החולים עם התינוק, ואני יצאתי בידיים ריקות.
הרגע הקשה ביותר בכל יום היה להשאיר אותך בפגיה ולחזור הביתה. זה קרה בכל ערב! כל הלילה חיכיתי שיגיע כבר הבוקר כדי שאפגוש בך שוב.
במהלך האשפוז בפגיה, אתה גדלת , ולמדת לנשום לבד ולאכול ללא זונדה.
אמא הכירה חברות , שבלעדיהן התקופה הזו הייתה הרבה יותר קשה. אנחנו עדיין פוגשים אותם ואת החברים שלך מהפגיה ובטח נמשיך גם כשתיהיו גדולים.
התקופה ההיא בפגייה היתה מלווה בהרבה בכי, התרגשות, למידה, היכרות, סבלנות, רגעי אושר, ובעיקר בעיקר בהמון אהבה.
גולן שלי, אתה אלוף האלופים!!! גיבור שלי!

יום נעים,
מורן ויטקובסקי-ריס , M.A
יועצת חינוכית מומחית לגיל הרך

פורסם בקטגוריה סיפורי הורים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.