טור אישי אנונימי

"נולדה לנו בת קטנה"

היינו הורים ל-3 ילדים חמודים, בריאים ומתוקים: שתי בנו ובן. חזרנו משליחות של שנתיים בדרום אמריקה והחלטנו לממש את רצוננו לילד רביעי במשפחה. אנחנו חיים בקיבוץ בעמק חפר.

ההריון הגיע ללא בעיות והיה תקין בכל הבדיקות שנעשו. לאחר בדיקת מי שפיר – התברר לנו סופית שיש לנו עוד בת. הבן שלנו רצה אח שישחק איתו כדורגל. אמרנו לו שנחכה עד ללידה ואז נדע אם זה בן או בת.
אני הייתי באמצע לימודי להשלמה לתואר בפיזיותרפיה והלידה היתה אמורה להתקיים בחופשת סמסטר – תכנון מושלם!!!
אבל לקטנה הזו היו תוכניות אחרות לצאת לאוויר העולם קודם.
בשבוע 26 התחילו סימני רעלת הריון, שהלכו והחריפו עד כדי סכנת חיים. אמרתי לרופאים שיש לי עוד שלושה ילדים בבית שצריכים את אמא שלהם ודי לסבל – צריך לסיים את ההריון. בשל מצבי הקשה ביותר – לא בדקו יותר את ההריון. חיכו לתוצאות בדיקות הדם האחרונות להחלטה על ניתוח.
הספקתי עוד לומר לבעלי שחבל שצריך ללכת להפלה בניתוח קיסרי. לקחו אותי לניתוח חרום דחוף מאד. זה היה כבר ערב. התעוררתי בדיוק בשעה 21:00 כאשר קראו בשמי ואמרו שיש לי "תינוקת קטנה במצב קשה, אך יציב". למרות שאני פיזיותרפיסטת התפתחותית שנים רבות והכרתי מצבים כאלו, עדיין לא הייתי מסוגלת לבין מה בדיוק קורה לנו. בעלי, שישב בחוץ והמתין לסיום הניתוח, היה מופתע שבעתיים, כאשר האחות אמרה: "הנה האבא, בוא תעזור לנו לדחוף את האינקובאטור לפגיה". איזה אבא… אנחנו הרי הלכנו להפלה…
מהרגע הזה התחילה מסכת של חיי פגיה סביב השעון, שנמשכו כשלושה וחצי חודשים.
אכן נולדה לנו תינוקת בגודל כף ידי במשקל 695 גר', שירדה אחרי יום ל-500 גר'. היא היתה מונשמת ומחוברת לכל צינור אפשרי, עד שבקושי ראינו ילדה.
עוד באותו הערב, במחלקה, הגיעה אחות מהפגיה והראתה לי תמונה שלה. עדיין לא הבנתי את גודלה, שהיה על 4 אותיות "משרד הבריאות", שהיו על הסדין.
למחרת הניתוח לקחו אותי לפגיה על כסא גלגלים, עדיין כואבת מאד, אבל פחות 11 ליטר נוזלים שירדו ממני, לראות "גוזל שנפל מהעץ" עם עור שקוף ואדום, עיניים עצומות ופלומת שיער בהיר על ראשה. כל גודלה היה ככף ידי. בקושי העזתי לנגוע בה. היא היתה באינקובאטור חימום מכוסה בניילון נצמד…
לאט לאט החלמתי מהטראומה הפיזית והנפשית והגענו להחלטה שאנחנו עושים הכל כדי שתהיה לנו ילדה תקינה ככל האפשר. זה אומר להיות שם כמה שיותר. משימה זו לא היתה פשוטה כאשר יש עוד 3 ילדים בבית.
הייתי מגיעה בבוקר ומתחלפת עם בעלי, כאשר רוב הזמן הזה היא היתה לנו על הידיים, עם המנשם מחובר לבגדינו עם סיכת ביטחון.
כאן המקום לציין את היחס המדהים לו זכינו מכל הצוות של הפגיה בבי"ח הלל יפה, החל מהרופא האחראי המלאך שלנו – דר' שמואל יורמן ז"ל, דרך האחיות האחראיות ועד לאחיות המטפלות, הפיזיותרפיסטית בפגיה, העובדת הסוציאלית ואף עובדי הניקיון שם.
כל אחד מהם בדרכו נרתם לסייע לנו ולעזור ככל יכולתם ואפשרו לנו לעבור את התקופה הקשה הזו כמה שיותר טוב. אין ספור שיחות תמיכה ותשובות לשאלות רבות. תמיד הם היו שם בשבילנו, למרות העומס הרב שהיה עליהם.
הילדה שלנו התחילה "לקרוא את ספר הניאונטולוגיה" עמוד אחר עמוד וכמעט ולא פסחה על עמודים.
חודשיים לא ראינו את פיה ולא שמענו את קולה, בשל טובוס שהיה בגרונה. בתקופה הזו עברה אלפי דקירות ובדיקות פולשניות יותר ופחות. ואנחנו התייסרנו לפני ואחרי כל בדיקה יחד איתה.
הבן שלנו, שהיה אז בן שמונה וחצי, היה הראשון מבין הילדים שנכנס לראותה. הוא התפעל איך היא כל כך קטנה וכבר יש לה מחשב… הוא שכח כבר שרצה אח, רק שאל כל הזמן מתי היא תשתחרר הביתה. הוא גם היה הראשון שהחזיק אותה על הידיים. בהמשך גם נוצר קשר מאד הדוק בניהם.
גם הבנות, שהיו יותר גדולות, התחילו לבוא לבקר וכך גם המשפחה הקרובה.
נתנו לה שם – שירה – היות ושנינו מאד אוהבים מוסיקה ושירה. בילינו הרבה זמן בפגיה לבד ועם הילדים והרגשנו שם כמו בית, הרגשנו ביטחון שעושים למען שירן את הכל בכל שעות היום.
לאט לאט היא פקחה את עיניה והחלה לעקוב עם המבט. לאט לאט הורדו צינורות.
גמילה מהנשמה לא היתה אפשרית ללא ניתוח. ואז החלה הכרותינו עם חדר הניתוח, בו היתה חמש פעמים. לפני כל ניתוח קיבלנו הסברים והבנו שאין מזה מנוס. זכור לי רופא מצוות מנתחי הלב של בלינסון, שעבד עם פרופ' וידנה, שרגע לפני שחתמתי על טופס הסכמה לניתוח הוא אמר לי: "את יודעת שיש סיכון רב בניתוח". אמירה זו נתנה לי חבטה בפנים. למרות הידיעה שאתה חותם בגלל סיכונים, אתה לא מתכנן לקבל אמירה כזו ישירה. לנו היה ברור שאין דרך אחרת, אלא לבצע ניתוח לסגירת הדוקטוס ארתריוזיוס, על מנת שזה יקל על הלב שלה ויאפשר לגמול אותה ממכונת ההנשמה.
הניתוח היה מורט עצבים. לקח רק שעתיים להכין את הקטנטונת הזו לניתוח (היא שקלה משהו כמו 800 גר') ואח"כ עוד 3 שעות הניתוח עצמו. אבל לאחר יממה – גמלו אותה ממכונת ההנשמה.
זכור לי שהגעתי לבקר עם בתי הגדולה, שהיתה אז בת 15. היה לה חשש לראות את שירה אחרי הניתוח. כבר מכיור רחיצת הידיים ראיתי מרחוק, שיש לשירה אוהל חמצן מעל הראש והבנתי שאנחנו בדרך הנכונה. פעם ראשונה שראינו את הפה שלה והתחלנו לשמוע את קולה. לחיים אדומות מבריקות מההנשמה, אבל ללא מדבקות וללא טובוס!
מרגע זה היא התחילה לעלות במשקל ועברה את מחסום ה-1000 גר'.
לא עברו יומיים וכבר התחילו סימני רטינופתיה של העיניים עקב חוסר בשלות שלהן והתחילו לדבר על ניתוח קריותרפיה (לא היו אז ניתוחי לייזר). 3 פעמים היינו בחדר ניתוח לתיקון הנזק בכלי הדם – ועיניה ניצלו. (הוא שאמרנו – זה טיפול נמרץ לילודים וגם להורים…)
לסיום עברה עוד ניתוח הרניה, שלא הסכמנו לדחותו. היתה לנו הרגשה שאנחנו צריכים לצאת מהפגיה ויותר לא לחזור לבית החולים. וכך גם היה.
בתקופת היותנו בפגיה, השלמתי את הבחינות באוניברסיטה ושילבתי את זה עם הביקורים הממושכים בפגיה, כששירה על הידיים שלי כל הזמן. בזמן הזה – אפשר היה לראות את יכולת וויסות החום שלה, ועוד כשהיתה מונשמת – איך אפשר היה להוריד את רמת החמצן לריכוז שלו באויר 21%.
לאחר 3.5 ח' בפגיה – סופסוף השתחררנו מהפגיה. בדיוק לפני ראש השנה – ספטמבר 1992. החלטנו שנתייחס לתאריך הזה כאילו שעכשיו ילדתי. הייתי צריכה את זה כתיקון על לידה מוקדמת, כאשר המשפחה לא מוכנה לקליטת ילד חדש ושמגיעים הבית ללא תינוק וללא עריסת תינוק.
שירה היתה ילדה נוחה מאד ואחרי שהסתגלה לשינה בחושך – היתה ככל הילדים. בקיבוץ תפרו לה בגדים מיוחדים קטנים. (בתקופה הזו לא היו בגדים לפי משקל הילד). היא היתה מיניאטורית ובגיל שנה שקלה כ-7 ק"ג.
היו לשירה בעיות נשימה אופייניות לפג, אבל עם טיפול ביתי – הסתדרנו ובאמת לא הגיעה אף פעם לאשפוז. כמו כן היינו במעקבי פגים. (בגיל שנה קיבלה משקפיים בשל קוצר ראיה משפחתי ועין עצלה, כנראה בשל הפגות).
ההתפתחות שלה היתה ממש מהירה, אולי גם בשל הטיפול הפיזיותרפי שקיבלה בקופ"ח ובבית.
בגיל שנה וחודשיים (לא מתוקן) היא התחילה ללכת ורצה בכל השבילים עם בימבה ועגלות למיניהם.
שירה התחילה כיתה א' במועד. היו לה ליקויי למידה, שטופלו בהצלחה, לאחר אבחונים מתאימים והיא סיימה לימודי תיכון עם בגרות מלאה, בהצטיינות, במסלול עם התאמות לפי הצורך.
גם לצבא התגייסה במועד ושירתה כמנהלת רשת מחשבים בנח"ל, כחיילת מצטיינת. אחר-כך עשתה עבודה מועדפת באירגון כנסים במלון בשפיים.
היום עובדת בתמיכה למחשבים במגזר העסקי של HP. גדלה ופרחה להפליא, פעילה ויודעת היטב מה שהיא רוצה. יש לה את כל הכלים להמשיך ולהתקדם בחיים ויש לה את התמיכה המלאה מאיתנו.

פורסם בקטגוריה סיפורי הורים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.