טור אישי – מאת ליאורה אטינגר

יום שישי סוף אוגוסט 2012, תקופה מעורבת של טירוף הוצאת דוחות כספיים לצד תחילתה של תקופת החגים והחופשות שכבר דופקת לה על פתח דלתנו.

מתעוררת לי מוקדם כהרגלי במטרה לנצל כמה שיותר מהיום הפנוי. בין השאיפה להספיק לצלם עוד כמה תמונות לפרויקט הצילום "ת"א של בוקר" שלקחתי על עצמי בתור פיתוח אחרון לפני לידה, לבין הרצון לרבוץ בחוף הים, הדאגות מתרכזות בבחירת בית הקפה לבראנץ' של אחרי הים ודייט עם חברים.

בתכלס ראיתי את עצמי באותה תקופה כאדם מוקף דאגות: הרצון לסיים את פרויקט הצילום (מתי באמת אספיק?), העובדה שטרם עשיתי קניות כשנותרו רק חודשיים לתאריך היעד (!!!), בעיות נוספות הרובצות על ראשי שחלקן הגדול ניתן למדידה זו או אחרת, ועוד.

בעיות בצד, דחסתי את עצמי לתוך הביקיני החדש, הוצאתי את בטן האבטיח, רבצתי בים ונשנשתי בבית קפההיום המשיך לו בעצלתיים ואחרי סושי (צמחוני כמובן), משתרעת לי על הספה בבית, בוהה בטלוויזיה, הרמתי את רגליי הנפוחות ושקעתי בשינה מוקדמת להחריד.

התעוררתי מטפטוף מי שפיר…….תוך שעה בבי"ח….אכן מי שפירלא, אין לך צירים. צלסטון ושמירת הריון ל-8 ימים. איך יתכן? עוד לא סיימתי עם הדוחות הכספייםופרויקט הצילום עדיין בעיצומו! ומה עם הקניות ללידה? ובכלל? רגעלא מוכנה…8 ימים בבית חולים? מה???

אך לתינוקת היה לו"ז משלה. היא כבר קיבלה החלטה, יוצאת בכל מחיר! לא מחכה לצלסטון שני, לא מחכה שלאמא שלה יפול האסימון מה קורה! ציריםאפידורל….רופאי ילדים בחדרהיא יוצאתהיא קטנההיא בוכה….תחזיקי שנייהולוקחים…..

אני שוכבת בחדר לידה, עדיין מסוממת בטירוף, מחזיקה ידיים עם בעלי, רק 14 שעות אחרי הסושי מול הטלוויזיה וקולטת שזהו….יש לנו תינוקת. היא קטנה, היא פגית, היא תהיה כ-3 שבועות בפגייה (לא נורא, ניסע אליה), אבל היא כבר כאן, איתנו. אנחנו בהיי.

הרגשת ההיי נקטעת כשמסבירים לי שבינתיים היא נושמת לבד. למה הם בכלל מציינים זאת? לא כל התינוקות נושמים לבד? המשקל נמוך אך יפה – 1.96 ק"ג – ואני אומרת לעצמי, לא נורא, היא פשוט קטנהתגדל. 3 שבועות לפחות בפגיה – ואני חושבת, בקטנה, קצת בלאגן, אבל אוטוטו בית. כולי אושר! אנחנו הורים, יש לנו תינוקת קטנה!

אני מרגישה מצוין אך אוסרים עליי לקום וללכת לפגייה. חולפות להן כ-4 שעות ולבסוף האחיות נשברות למשמע הטיעונים הבלתי פוסקים שלי ומבינות, שלא יעזור כלום כי אני הולכת לראות את הילדה שלי. עכשיו!

עולים קומה, מתקשרים בפעמון, הדלת נפתחת ואני שומעת בעיקר צפצופים וקולות מודאגים. נכנסים לטיפול נמרץ, אורות לבנים, מכשירים מהבהבים וצפצופים בלתי פוסקים. אינקובטורים ובהם תינוקות קטנטנים (אבל ממש קטנטנים….), המון צינורות, המון אורות, הרבה אחיות, תינוקות עוד יותר קטנטנים…… הראשונה ליד הדלת. אני מסתכלת ואז נופל לי האסימון…….מיליון צינורות ועירוי. בודקת את הצמיד ואכן זו היא. מסבירים לי שהזדקקה לעזרה בנשימה ולכן חוברה לחמצן. המצב יציב (????!!!!) אך מחכים לראות מה יהיה. שלושת הימים הראשונים הם הכי קריטיים….

לפתע כל חיי נעצרו. הכל איבד מחשיבותו וכאב בעוצמה שלא הכרתי חדר לי לבטן והביא ים של דמעות. אין בעולם מספיק מילים כדי לנסות ולתאר את הכאב….

הנה היא כאן, והיא בסכנה, והיא קטנה ומחוברת למכשיריםומה אפשר לעשות???? לעמוד לצידה ולקוות? ומה אם…….? איך אוכל לחיות אז? ואיך אוכל להמתין 3 ימים? מישהו? משהו? נכון שזה חלום? תעירו אותי בבקשה מהסיוט הזה

יום למחרת היא חוברה למכונת ההנשמה ואז הגיעה צניחת הסטורציה הראשונה, מלווה בעוד משהו מצפצף נורא והרבה אחיות מסביב!!! הסבירו לי שלא נורא, זוהי פגות, יהיה בסדר. אבל זה לא הרגיש לי בסדר, זה הרגיש לי כואב. הכי כואב שהכרתי. שאבתי חלב תוך כדי דמעות אך היא עדיין הוגדרה בסיכון ובהפסקת אכילה, אין שיפור ואין הרעה, מצב יציב. לעולם לא חשבתי שבמילה "יציב" יכול להיות כל כך הרבה חושך. יש הרבה "אולי" שאליהם מתכוננים אך מקווים לטוב. בינתיים עזרה בחמצן, הפסקת אכילה ואנטיביוטיקה ללוריד (לוריד הקטנצ'יק הזה)…ואני שואבת, זורקת ובוכה……וחוזר חלילה…..

יורדת מדי פעם לחדר ומסתובבת במלונית ועדיין לא לגמרי מבינה. סביבי נשים עם תינוקות, כל כך הרבה שמחה ומולי שידת החתלה וחדר תינוקות אבל רוצה לצעוק, לא!!!! התינוקת שלי לא פה!!! שולחים לי פרחים ואני שואלת את עצמי – על מה כל השמחה?!!! ואם אצטרך לזרוק את המתנות??? ואם לא יהיה המשך?!!! בבקשה תגרמו לזה להפסיק…….

עוברים להם שישה ימים, שישה ימים שנראים כמו נצח. אכלתי, ישנתי ואף תקשרתי עם העולם, כל כך הרבה פרגון, כל כך הרבה הבנה, ים של ברכות, אבל הכאב, הכאב…….הטובוס והעירוי והנפילות…..אלוהים בבקשה, מוכנה לעשות הכל, רק בבקשה…..

ביום השישי הגיע הקנגורו. לראשונה החזקתי את הצפרדעוני הקטנה שלי. התאהבתי בה עוד יותר. לפתע נפלה עליי שלווה, צילמתי ושלחתי את התמונה לכולם! בקושי ראו את הצינורות ולרגע הייתי ממש אמא. ושוב שאיבות, עליות וירידות, מסתיים לו עוד יום ושוב בעלי ואני בדרך הביתה לבד….אבל יש לנו ילדה!!!! כיצד זה יתכן? איך עוברים עוד לילה כשהיא שם ואנחנו כאן? איך מצליחים שוב לאגור כוחות להיכנס בבוקר ולשמוע את התחזית? ומה אם???? מקווים לטוב ונופלים שדודים מעייפות ומכאב.

היום הנסיכה הלוחמת שלנו בת שנה וחצי, מקשקשת, מתרוצצת, מתעקשת וגורמת לכולם ללכת שבי אחריה. לפני כחודש קיבלנו גושפנקא אחרונה מרופאי הילדים שתקופת הפגות מאחורינו. אין יותר ביקורות, אין השלכות, היא בריאה ושלמה ככל ילדה אחרת בגילה.

היינו בפגייה ארבעה שבועות, מתוכם כמחצית מהזמן היא בילתה באינקובטור בטיפול נמרץ ומחצית בפגייה. אותם שבועות בהם העולם פסק מלכת נראו כנצח. הלוז היה מוגדר וקשיח: 8 בבוקר לשאיבה ראשונה ולקראת 10 בלילה זזים הביתה. ולא, לא הסכמתי לנוח ולוותר עד שלא הלכנו שלושתנו הביתה יחדיו – אמא, אבא ותינוקת קטנה.

עד היום אני אומרת לה ולעצמי שהיא הנס הקטן שלי….שהיא תינוקת גיבורה, חזקה, חכמה, יפה ואהובה. משתדלת להזכיר לעצמי בכל יום כמה אנחנו ברי מזל על שיש לנו אותה.

הפגות זו לא רק תופעה שמלווה אותם בשנים הראשונות. הפגות זה פצע עמוק שנשאר אצל ההורים, הוא מגליד ועובר עם הזמן, אך הוא תמיד שם. כל אמא חדשה עוברת חוויה מורכבת אך הכאב שנלווה לחוויית הפגות הוא כאב מסוג אחר, שאני מאחלת לעצמי לא לשחזר לעולם ומבטיחה לעצמי תמיד לנסות לעזור לאלו שנמצאים באותה תקופה שחורהמרגשתקשה שנמצאת תחת כותרת הפגות.

 

פורסם בקטגוריה סיפורי הורים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.