טור אישי מאת – נרדית פפרמן מוסצ׳ו

אתחיל ואומר שהסיפור שלי מתחלק לכמה חלקים: היריון, לידה, התאוששות מהלידה, השהות בפגיה, שחרור מהפגיה, התאקלמות בבית, סגירת מעגל באמסטרדם 2013.

היריון:

סיפור ההיריון שלי מתחיל בפברואר 2012, אז גיליתי שאני בהיריון. בבדיקה הראשונה אצל הרופא, כשבאנו לשמוע דופק, הוא קרה לבעלי, עודד, לבוא ולעמוד לידי. הלב שלי התחיל לדפוק בחוזקה, ואז פתאום הגיעה הבשורה – יש שני שקי היריון, יש לכם תאומים.

מה?? מה זה תאומים?? מה הקשר עכשיו?? מה אני עושה עם הפיאט 500 האהובה שלי?????

הגענו הביתה, רועדים שנינו מההלם, הסתכלנו בדירה והבנו – צריך לעבור. אין כאן מקום לשני ילדים. ילד אחד סבבה, אבל שניים, אין מצב.

ואז החל החיפוש אחרי הבית החדש שלנו.

אבל על כל זה אדלג, אקפוץ ליוני 2012.

כבר בבדיקה הראשונה, ממנה יצאנו שנינו בשוק, הרופא אמר שמשבוע 25 אצטרך להיות בשמירת היריון. כמובן שכשחזרתי הביתה מיד בדקתי מתי זה יוצא, הרי מבחינתי זה אומר להפסיק לעבודראיתי שזה אמור לצאת באמצע חודש יוני.

בסופ"ש שלפני היציאה הרשמית לשמירת היריון, נסענו עם זוג חברים שהאישה גם כן בהיריון לסופ"ש במצפה ימים מטעם העבודה של בעלי. הרגשתי ממש רע. רק רציתי לחזור הביתה. לחזור למיטה שלי.

הייתי כולי נפוחה ותפוחה. הייתי אז בשבוע 25.

אחרי הסופ"ש הזה כבר נכנסתי לשמירת היריון. מבחינתי זה היה חופש, חופש לקראת התקופה בה אתחיל להיות אמא. הכל היה מאורגן – היו לי ספרים, הורדתי סדרות לצפיה, הכל כדי שאוכל לעבור את שלושת החודשים הבאים בנוחות והנאה, מכיוון שלאחר מכן צפויים לי כמה חודשים קשים.

מי ידע שאכן צפויים לי כמה חודשים קשים, אבל לא אחרי שלושה חודשים, אלא אחרי שלושה ימים.

בימים ראשון ושני לא עשיתי יותר מדי. נחתי, קראתי, ראיתי טלוויזיה. ביום שלישי הלכתי לקופ"ח לעבור בדיקת המסת סוכר. בדיקה מגעילה!

לפני הבדיקה עשיתי בדיקת שתן, ולאחריה ביקשתי מהאחיות למדוד לי לחץדם. מדדו. היה 150/110. אף אחד לא התייחס ברצינות. גם אני לא. לא יכולה להסביר מאיפה השאננות שלי. בכל זאת, היריון ראשון עם תאומים = היריון בסיכון גבוה.

ביום רביעי בבוקר הלכתי לטאבו בת"א כדי לטפל בעניינים הקשורים למשכנתה. אבל הייתי אחראית, נסעתי במונית. ובסוף התפנקתי ואכלתי מקדונלדס.

כל זה שבוע 26.

חזרתי הביתה, לאחר כשעתיים מקבלת טלפון מרופא הנשים שלי, ד"ר הרט היקר. אמר לי שיש לי כמות גבוהה של חלבון בשתן והוא רוצה שאני אעשה איסוף שתן של 24 שעות. שאל אותי מה הל"ד שלי. אמרתי לו כמה מדדו לי אתמול.

דממה. מתח. אפשר לחתוך את השקט עם סכין.

"מה???? תלכי עכשיו ומיד ולחדר מיון. ועכשיו זה לא בעוד כמה שעות, אלא בעוד חצי שעה. לאן לפקסס לך את ההפניה?". התקשרתי לעודד, אמרתי לו לבוא הביתה, צריך ללכת לבי"ח. קבענו שהוא ייצא עם איקה (הכלבה), אני בינתיים התקלחתי ועשיתי כלים. וגם הספקתי לראות את הפרק האחרון לעונה של גוסיפ גירל. ואז הכנתי תיק ליומיים לבי"ח, תיארתי לעצמי שלא ישאירו אותי בבי"ח בסופ"ש, אני כבר אהיה בבית.

בדרך הוא דיבר עם אבא שלי שיהיה בהיכון למקרה שיצטרכו לבוא ולקחת את הכלבה, אבל ביקש שבינתיים לא יגיד כלום לאמא שלי כדי שלא תדאג לחינם. "זה בטח שום דבר" אמר לו.

עודד הגיע, יצא עם איקה ונסענו לאיכילוב. אפילו לא נפרדתי מאיקה.

לידה:

הגענו למיון נשים, מיד לקחו לי שוב בדיקת שתן, מדדו לי ל"ד, ראו שיש רמה גבוהה של חלבון בשתן. "יש לך רעלת היריון". מה? מה זה?

לא הבנתי כלום, רק קלטתי שיש מסביבי כמה אחיות ורופאה ומעלים אותי במעלית לקומה של החדרי לידה. פתאום התגודדו סביבי כחמישה רופאים, אחד מהם מנהלת מחלקת יולדות, ושתי אחיות. אז הייתי צריכה להחליף בגדים. לפני כל הקהל שהיה מסביבי.

פתאום הגיע אורח הכבוד, הרופא התורן בפגיה. התחיל להסביר לנו על הסיכויים של תינוקות שנולדים בשבוע 26. בניגוד גמור לאופי שלי, צעקתי עליו וסילקתי אותו מהחדר. אמרתי לו שאני לא יודעת על מה הוא מדבר, אני לא הולכת ללדת בזמן הקרוב, אני מבקשת שיילך. יש לי עוד 3 חודשים! מיד נתנו לי מגנזיום (להגן על המוח שלי) וזריקת צלסטון (להבשלת הריאות של התינוקות).

שמו לי קטטר. כאב ושרף נורא. ההורים שלי הגיעו לבקר אותו ולקחת את הכלבה. הייתה לי בחילה נוראית, רק רציתי להקיא. המגנזיום עשה לי גלי חום נוראיים, הקפאתי את בעלי שנשאר איתי בלילה כי המזגן עבד חזק מאוד. ואני אחת שסובלת מקור.

כל הלילה לא הצלחתי לישון, לא הבנתי וקלטתי מה קורה פה.

הגיע הבוקר, הל"ד שלי היה גבוה אבל יציב. חשבתי שישחררו אותי הביתה ואהיה בשמירה הדוקה יותר בבית. אבל לא. אני נשארת בבי"ח במחלקה להיריון בסיכון גבוה עד הלידה. אפילו אם זה יהיה שלושה חודשים. "את לא תצאי מביה"ח בלי ילדים". אז זהו, שלאמה??? רק חשבתי מה אני אעשה בלי הכלבה האהובה שלי, שאפילו לא יצא לי להיפרד ממנה. אחרי ההלם והבכי הראשוני עשיתי רשימה לבעלי של דברים שיביא לי מהבית.

אחרי יומיים לערך התרגלתי כבר למצב. הבנתי שאין לי ברירה. אמרו לי שחשוב מאוד למשוך לפחות עד שבוע 28 כי אז יש קפיצה התפתחותית אצל הילדים. אמרתי לעצמי שאין בעיה, למשוך שבועיים לא יהיה לי קשה מדי.

חברה שלי באה לבקר, המשפחה גם. ואז הגיע יום שלישי. דודה לאה באה לבקר. הביאה לי אוכל שאני אוהבת, סלט תפו"א ושניצל. ישבנו ופטפטנו, היה מאוד נחמד. בערב כשכיביתי את מנורת הלילה של המיטה שלי, פתאום הרגשתי רטיבות עזה שמימיי לא הרגשתי. מיד הדלקתי את האור כי חשבתי שזה דם. אבל לא ראיתי שום דבר אדום. אלה היו מי שפיר. ירדו לי המים. שבוע 26+5. ניסיתי לקרוא לאחיות במכשיר קריאה, שכמובן (חוק מרפי) באותו רגע לא עבד. השותפה שלי בחדר הלכה וקראה לאחיות התוריות שמיד לקחו אותי לחדר לידה. היה בערך חצות. חיכיתי קצת ובסביבות 1:00 בבוקר התקשרתי לבעלי. הרופא התורן שאל אותי איך אני רוצה ללדת אם יצטרכו ליילד אותי. לא הבנתי את השאלה. הרי מיילדים בקיסרי בשבוע כזה מוקדם, לא? שאלו אותי אם אני רוצה אפידורל לכאבים. ברור!!!!!! הדבר הכי טוב שקרה עד אותו רגע. הצלחתי לישון בערך שעה או שעתיים בלילה. ביום למחרת הרופאים אמרו שעם שמירה קפדנית אפשר לסחוב עד שבוע 32 גם אחרי ירידת מי שפיר. נו, בסדר, העיקר שהתינוקות יהיו בריאים.

הגענו כבר ליום רביעי. אני בדיוק שבוע בבי"ח. שבוע 26+6. אמורה להישאר עוד 3 חודשים פחות שבוע. בערב התחילו לי כאבי בטן חזקים. חשבתי שיש לי עצירות. אח"כ הבנתי שהתחילו לי צירים.

מסתבר שהיה לי זיהום בשליה, מה שהוביל לירידת מים ולצירים. מה שהוביל למעשה ללידה המוקדמת. כנראה זה מהשהות בבי"ח, מקום שמאוד הגיוני לחלות בו בכל מיני מחלות.

כל הלילה הייתי עם צירים. שוב, הזעקתי את בעלי. כל הלילה רופאים נכנסו ויצאו, בדקו אם יש או אין פתיחה. נתנו לי כדורים להפסקת הצירים, נרות, אבל כלום לא עזר. הכאבים רק גברו והצירים הפכו להיות יותר ויותר תכופים. אמרו לי שכל דקה שהתינוקות בבטן היא קריטית עבורם. אז המשכתי לסבול את כאב הצירים בשביל התינוקות. הם יותר חשובים ממני. אמרתי גם לבעלי שאם זה אני או הם – אז זה הם. אין מקום לשאלה בכלל. עד שלא יכולתי יותר ושלושתינו היינו בסכנה. אחרי 13 שעות שניסו להפסיק את הצירים ללא הפסקה, כולנו הבנו שמכניסים אותי לניתוח קיסרי דחוף. אני הולכת ללדת. הבנתי אבל לא קלטתי. מיד החתימו אותי על טופס אישור לניתוח, הורדתי עגילים ואפילו לא הספקתי להיפרד מעודד. הפעם לא נתנו לי אפידורל, אלא הרדמה ספינלית של ניתוח קיסרי. ההרדמה מתחילה לפעול מיד, שלא כמו האפידורל. הייתה תחושה טובה, סוף כל סוף לא מרגישה שום כאב. לא כאב פיזי ולא כאב נפשי. לא תיארתי לעצמי עם אילו כאבים איאלץ להתמודד בהמשך.

אני זוכרת שבחדר ניתוח היה מישהו שהתפקיד שלו היה להחזיק לי את היד ולהסביר לי מה קורה. נכנס לאוזן אחת ויצא מיד מהאחרת. רק רציתי לישון. ראיתי פעולות ידיים של רופאים אבל לא ראיתי כלום כי שמים מסך מעל הבטן כדי שלא אוכל לראות כלום. ראיתי אותם מדברים אבל לא שמעתי ולא הבנתי כלום. באמת שרק רציתי לישון. אבל אז שאלתי אותם מה קורה. מה עם התינוקות. לא שמעתי כלום. הם בוכים? מה המשקל שלהם? הם בחיים??? הרי בסרטים אחרי שאישה יולדת מיד עוטפים את התינוק בשמיכה ונותנים לאמא להחזיק. למה אתם לא עושים את אותו הדבר?

אחד הרופאים הבכירים יצא מחדר הניתוח וחזר עם המידע:

הבן, יצא ראשון, שוקל 654 גרם. בכה. נולד בשעה 12:49.

הבת, יצאה שניה, שוקלת 734 גרם. בכתה. נולדה בשעה 12:50.

ואז גם אני בכיתי. השעה הייתה 12:55.

שבוע 27.

בזאת תם סיפור הלידה שלי. עכשיו אני מגיעה לסיפור ההתאוששות מהלידה.

התאוששות מהלידה:

מיד לאחר הניתוח הקיסרי לקחו אותי להתאוששות, נוהל שגרתי, שהייה שאמורה להיות כשעתיים שלוש. אצלי זה המשיך כל הלילה מכיוון שלחץ הדם שלי המשיך להיות מאוד גבוה, הרעלת עדיין לא עברה לי למרות שילדתי. במהלך היממה הזו בחדר ההתאוששות אבא שלי ואבא של עודד נכנסו לחדר ואמרו לי "מזל טוב". הפניתי להם את הגב וביקשתי שייצאו מהחדר. "על מה מזל טוב? על זה שלא הצלחתי להשאיר אותם בבטן ולהמשיך לסבול את כאב הצירים? מה זה 'הם' בכלל? ראיתי אותם? הם קיימים בכלל? או שאני חלמתי את הכל?"

בבוקר למחרת לקחו אותי למחלקת יולדות א'. זו המחלקה בה מאושפזות כל האימהות שילדו בקיסרי, לעומת יולדות ב', שם מאושפזות האמהות שילדו בלידה רגילה. ניסיתי לקום להתקלח, הרגשתי כ"כ רע ומלוכלכת, בכל זאת עברו עלי כמה ימים קשים, אבל אז התחילו הכאבים. הרגשתי שמישהו יושב לי בתוך הבטן עם סכין וחותך אותה מבפנים. אני לא יכולה אפילו להסביר את הכאב הזה. כאב שמלווה ממש בקוצר נשימה. לא יכולתי לזוז. לקחו אותי שוב להתאוששות, במאמצים רבים ועזרה מעודד והאחות הצלחתי לעבור למיטה של מחלקת התאוששות. וכל זה קרה ביום שישי. יום שבו יש אחות אחת ורופא תורן אחד. מיד דחפו לי זונדה, עשיתי CT, מסתבר שיש לי דימום בבטן. הרופאים אמרו שזה ייצא באופן טבעי עם היציאות שלי וצריך להיות סבלניים. ואכן ביום שבת הייתה לי יציאה שהרגשתי שעזרה (אני לא איכנס לכל הפרטים). הרופאים הסכימו לשחרר אותי למחלקה, שם הצליחו לסדר לי חדר פרטי, וסוף כל סוף נכנסתי להתקלח. הרגשה מדהימה.

המשכתי לשהות במחלקה, בכל הזמן הזה לא ראיתי עדיין את הילדים. עדיין היו פיקציה מבחינתי. ביום ראשון הלכתי עם עודד לפגיה לשיחה עם הרופא. כל יום יש שיחות רופאים בשעה 12:00. הרופאה הסבירה לנו על המצב שלהם, איזה אחוזון הם וכד', אבל גם במקרה הזה, נכנס באוזן אחת ויצא מיד מהאחרת. לא זוכרת מה היא אמרה. לא קלטתי כלום. הרגשתי כ"כ רע ורק רציתי להיכנס למיטה ולנוח. לא נכנסתי לראות אותם. ביום שני הלכתי פעם ראשונה כדי לראות אותם, החזקתי שם מעמד חמש דקות בערך. עדיין היו ללא שם. כשחזרנו לחדר, אמרתי לעודד שאני רוצה לתת להם שם, נכון שהם פגים אבל הם ישות בעולם הזה וחשוב לי שתהיה להם זהות משלהם. אחרי דין ודברים הגענו להחלטה – לבן קראנו טום(עודד התעקש לכתוב עם "ט" ולא עם "ת", אני לא התנגדתי) ולבת קראנו אריאל. את השם טום שנינו תמיד אהבנו, וידענו שלילד הראשון שלנו, בן או בת, נראה בשם הזה. את השם אריאל אני מאוד אהבתי, עודד פחות, אבל הצלחתי לשכנע אותו כשאמרתי לו שהיא אריה שנלחמת ברגע זה על החיים שלה, ויש בשם "אל". בסוף עודד השתכנע.

יום לאחר מכן התווספו למשרד הפנים שני שמות חדשים – טום ואריאל מוסצ'ו. הלכתי למשרד הפנים בבי"ח כדי לרשום אותם. סיון העו"ס ליוותה אותי. כמעט התעלפתי. לא הרגשתי טוב. חזרתי לחדר. התחלתי להקיא. הבטן שלי הייתה בצבע שחור מזעזע, נפוחה כולה. קראתי לאחיות ואמרתי להן שאני מקיאה, אמרו לי "לא נורא, יעבור". אבל לא עבר. השתעלתי בטירוף, כאבי בטן עזים, ומקיאה. באותו רגע ההורים שלי הגיעו לבקר עם האחייניות שלי שהגיעו לביקור בארץ (גרות בסינגפור). הרגשתי ממש רע ולא רציתי שהן יראו אותי ככה, אז ביקשתי מההורים שלי ללכת. כשהם הלכו עודד קרא לרופאים. הרופא התורן קרא לזיהומולוג (עופר צימרמן היקר – מי שלמעשה הציל את חיי). רצו שאני אעשה עוד פעם בדיקת CTשצריך לשתות חומר ניגוד. ניסיתי לשתות את החומר, מיד הקאתי אותו. ואז שוב הכניסו לי זונדה והאחות המקסימה בהתאוששות במשך שעה טפטפה לי את חומר הניגוד דרך הזונדה בזרימה איטית. כל זה צריך להסתיים תוך שעה. היה מגעיל! ברגע שהיא סיימה – הקאתי את הכל. שתינו גיחכנו ואמרנו שלפחות הייתי מקיאה קודם, היה נחסך ממני עוד קצת סבל. היא התייעצה עם הרופאים, שאמרו שאי אפשר לעשות את הבדיקה בלי החומר ניגוד. שוב, הגיעו אלי כחמישה רופאים, ו"כבוד הוא לי" שהגיע גם מנהל מחלקת נשים באיכילוב.

היה כבר שש בבוקר. עד אותו רגע, כל הלילה, החזקתי מעמד ולא הזעקתי את עודד. חשבתי לעדכן אותו אחרי הבדיקה. אבל אז הרופאים אמרו משהו על ניתוח. "מה? על מה הם מדברים?". התקשרתי לעודד ונתתי לו לדבר עם הרופא שהחליט לנתח אותי. אני לא הבנתי כלום. הייתי כ"כ עייפה, רק רציתי לישון.

שוב הורדתי עגילים, השארתי את האייפון שלי אצל האחות כדי שעודד ייקח אותו ושוב החתימו אותי על טופס לניתוח.

עד לרגע זה אני זוכרת. ואז התעוררתי. מסתבר שעבר יום. עברו 24 שעות. איבדתי יממה מהחיים שלי. הרופאים החליטו להרדים ולהנשים אותי כדי שהגוף שלי ינוח. אלה היו ה – 24 שעות הכי טובות שהיו לי במהלך כל האשפוז שלי.

קמתי ב"היי", ממש כמו מישהו מסומם. דיברתי שטויות, צחקתי מכל דבר, רציתי לאכול הכל מהכל ולשתות הכל. בעיקר קולה. ההתמכרות שלי.

כל זה היה ביום חמישי. הרגשתי טוב!

ואז בלילה התחלתי להקיא שוב. ובשישי זה המשיך. בשישי בלילה הכירורגית התורנית אמרה שוב לשים לי זונדה, שצריך לנקז לי את כל המיצי קיבה. האחות שמה לי זונדה והתחלתי להרגיש קצת יותר טוב. במחלקת טיפול נמרץ האחיות קילחו אותו, עשו לי עם ספוג כשאני למעשה שכבתי במיטה. לא יכולתי לקום. קמתי מהמיטה כדי לשבת על כורסה. הייתי בצקתית לגמרי, בקושי יכולתי לזוז. ביום שבת סבתא שלי אושפזה בבי"ח, אמא שלי הרגישה רע כי היא לא ידעה מה לעשות עם עצמה. הבת שלה ואמא שלה בבי"ח, כל אחת בבי"ח אחר. אמרתי לה שזה בסדר, היא יכולה ללכת ולהיות עם סבתא, איתי היו בעלי ואבא שלי. הספיק לי. בשבת בלילה הגיע מקרה טראומה לבי"ח והיו צריכים את החדר שלי בטיפול נמרץ, אז החזירו אותי למחלקת יולדות א'.

במחלקה שהיתי כשבועיים נוספים, בהם קיבלתי אנטיביוטיקה במינון מאוד גבוה, היו צריכים לנקז לי נוזלים מהריאה שהצטברו כתוצאה מחומרי ההרדמה שקיבלתי, רצו להכניס לי עוד פעם זונדה כשלא הרגשתי טוב אבל לא הסכמתי כי לא סמכתי על האחיות במחלקה ובנוסף לכל – חליתי בדלקת ריאות.

אני מודה, עם כל הקושי שבעניין, שבכל התקופה הזו לא רציתי לראות את הילדים. הם היו מטרים ספורים ממני, אבל לא רציתי לקום מהמיטה או מהכורסה. היה לי קשה וחשבתי רק על עצמי. זה נורא ללכת ולא להתעניין בילדים שלך אלא רק בעצמך. אבל זה היה הלך הרוח שלי באותה תקופה.

לאחר כשבועיים, עודד ואבא שלי הצליחו להשיג לי אפטר. מנהל המחלקה הסכים שאצא הביתה לכמה שעות ואחזור ב – 21:00. אני כ"כ התרגשתי! אני הולכת לראות את איקה! לפני שיצאנו מהבי"ח, אבא שלי הציע לי ללכת לפגיה. הסכמתי כדי לרצות אותו. ראיתי אותם וקרה איזה משהו בלב. לא יודעת להסביר מה. הגעתי הביתה, והתמוגגתי. התקלחתי במקלחת שלי! אחרי כמה שעות הייתי צריכה לחזור לבי"ח וכמובן בכיתי. עודד החזיר אותי. המשכתי לבכות. אבל הייתי קצת מעודדת. חזרתי למחלקה. והלכתי לפגיה. לראות אותם. לבד.

זו הייתה הפעם הראשונה שהלכתי לפגיה לבד לראות אותם – מרצוני החופשי מבלי שיכריחו אותי.

יום אחרי זה, יום חמישי, ה – 19/7, החליטו לשחרר אותי מהבי"ח. למרות הדלקת ריאות, התעקשתי ואמרתי לרופאים לתת לי אנטיביוטיקה שאקח בבית, אם אני אמשיך להיות בבי"ח אני לא אבריא, אני צריכה את המיטה ואת הבית שלי. הסכימו איתי ושחררו אותי הביתה. מכיוון שהיה מאוחר לא היה מי שיכתוב את הסיכום אשפוז ויתן לי את המכתב שחרור, אז אמרו לי לחזור למחרת לקחת אותו.

לפני שיצאתי הביתה, הלכתי לפגיה שוב. באמת שרציתי לראות אותם. לא הבנתי את הרגש הזה שיצא ממני, אבל הוא היה מופלא.

כנראה שזו הפעם הראשונה שבה הרגשתי אמא.

ואז שוחררתי, חזרתי הביתה והרגשתי שחזרתי לעצמי. עדכנתי את כל החברים שלי שלא דיברתי איתם בחודש האחרון מה עבר עלי, דיברתי בטלפון, ראיתי טלוויזיה וישנתי במיטה שלי. ואז הגיע יום שישי, ה – 20/7. בהתחלה חשבתי שלא אלך לבי"ח בסופ"ש, שאנוח בבית, אבל לא יכולתי לא לראות אותם. ולמעשה, למעט יום אחד, במשך כל שלושת החודשים הבאים, הייתי איתם כל יום בפגיה.

נרדית1-486x266

השהות בפגיה:

אני הלכתי לפגיה כל יום, למעט יום אחד שלא הייתי מסוגלת. עדיין החלמתי מכל מה שעבר עלי בחודש האחרון. הפגיה הפכה להיות הבית השני שלי. מזל גדול שיש את איקה, כי היא זו שגרמה לי ללכת הביתה כדי לצאת איתה. אחרת הייתי מסוגלת לבלות שם שעות על גבי שעות, דבר שאני לא חושבת שכ"כ בריא עבור כל הורה שצריך להיות בפגיה.

בהתחלה שניהם היו בחדר 1, חדר טיפול נמרץ. לפחות הם היו אחד ליד השני כך שלא הייתי צריכה לטייל בחדר כמו הורים אחרים ש"הפרידו" בין הילדים שלהם. הייתי יושבת על כיסא ופשוט מסתובבת מאחד לשני. אני זוכרת כמה שנאתי לחטא את הידיים לפני שאני מתקרבת לכל אחד, נראה לי שהריח של הספטול לעד יישאר.

כמה התרגשתי בכל פעם שהם היו אוחזים לי באצבע. ידיים כאלה קטנות ומתוקות, שמרגישות את הדופק של אמא שלהם.

ואז הגענו במוצ"ש אחד, והרופא התורן (המדהים!!!) שאל אותי אם אני רוצה להחזיק את טום קנגורו. לא הייתי מוכנה לזה נפשית, הייתי עדיין כולי בצקתית והיה לי קשה להוריד את החלק העליון כדי להישאר חשופה, אבל זה לא עניין אותי – כל מה שעניין אותי זה להחזיק את הבן שלי בפעם הראשונה. והחזקתי אותו. ולא הפסקתי לבכות מרוב התרגשות. אני חושבת שהוא שקל אז 800 גרם. זה היה כ"כ קל אבל גם כ"כ מפחיד.

את אריאל אי אפשר היה להוציא עדיין לקנגורו בגלל שהיא הייתה מונשמת. אבל הבריאות שלה הייתה יותר חשובה מההתרגשות שלנו. העיקר שתנשום כבר לבד. מתוקה וכזו יפה. נסיכה אמיתית כמו השם שלה.

אבל המשקל שלהם. לא משהו. עלו לאט מאוד. טום עלה באופן קונסיסטנטי. אריאל לא. הגרף שלה היה מאוד לא אחיד. יום עליה ויום ירידה. עד שאחת האחיות אמרה לנו לשים להם בייבי מוצרט באינקובטור, שזה הוכח שעוזר לפגים להתפתח. היינו מוכנים לנסות כל דבר. יום אחרי עודד כבר הוריד את המוסיקה לאייפודים שלנו (אחד כחול לטום ואחד ורוד לאריאל), אני קניתי רמקולים קטנים ושמנו להם. ואכן מאותו יום אריאל התחילה לעשות במשקל בצורה יפה מאוד. לא מדהימה אבל יפה. לפחות לא היו ירידות משקל רציניות. מדהים. התחלתי להאמין בכוחו של בייבי מוצרט.

ואז יום אחד, לפני שהגעתי לפגיה, נפגשתי עם המנהלת שלי ועם הבחורה שהחליפה אותי בעבודה, ופתאום אני מקבלת טלפון מעודד – אמא אחרת מהפגיה עדכנה אותו שטום עבר לחדר 4! החדר של המתקדמים! ההתרגשות שאחזה בי הייתה חזקה, רציתי שהמפגש איתן יסתיים כדי שאוכל לרוץ לבי"ח. למזלי הן היו צריכות לחזור לעבודה. ואכן רצתי לבי"ח. ופתאום ראיתי אותו בחדר 4. וואו. התרגשות. אבל אז נפילה. אריאל עדיין בחדר 1. למי אני הולכת קודם? מה אני עושה? פתאום כן הפרידו לי בין הילדים המדהימים שלי. מה אני עושה? וזו הייתה דילמה שליוותה אותי זמן מה בכל יום שהגעתי לפגיה, למי להיכנס קודם, וזה עוד רגשות אשמה – למה אני נכנסת קודם לראות את טום ורק אח"כ את אריאל? למה לא ההיפך? אלה התלבטויות שאולי נראות שוליות למי שלא נמצא בסיטואציה הזו, אבל זו התלבטות שליוותה אותי מדי יום ביומו.

ואז הגיע היום שגם אריאל עברה לחדר 4. אבל היי, היא עדיין מונשמת! היא לא במצב לעבור! למה העברתם אותה?? מכיוון שצריך את המקום שלה בחדר 1. ואז התעצבנתי לראשונה. "אתם משחקים את הבריאות של הבת שלי? להזיז אותה לחדר מתקדם יותר למרות שהיא עדיין לא עומדת בקריטריונים"? ואכן אחרי כמה ימים החזירו אותה לחדר 1. אמנם נלחמתי בשביל זה אבל זה שוב היה רגע משבר. מין סוג של הבנה שהיא באמת לא יכולה עדיין להיות בחדר 4. ואז שוב הגיע מוצ"ש, הגענו לפגיה והחלטנו להיכנס קודם לאריאל. אחת האחיות ניגשה אלינו ואמרה לנו שזהו, אריאל בחדר 4, והיא לא תחזור יותר לחדר 1, המצב שלה השתפר. רצנו לחדר 4, ראינו את שני היפים שלנו באינקובטורים אחד ליד השני ושמחנו לראשונה מזה זמן מה. לשמחתי גם היינו צמודים לסיוון כך שלפחות היה לי עם מי לדבר בשעות האינסופיות שהייתי שם.

וכך היינו למעשה במשך כמה חודשים.

בחדר 4 יותר "כיף". אפשר לדבר יותר. לתקשר.המקרים שם הרבה פחות קשים. הרי בחדר 1 יש את המקרים הכי קשים. לא קל.

הייתי מגיעה כל יום ואז יורדת למטה למרכז ויצמן להתאוורר קצת. נמאס לי כבר לראות את אותן חנויות כל הזמן. אבל לפחות חסכנו קצת כסף כי באותה תקופה לא קניתי לי כלום. לא עניין אותי. ואני מאוד אוהבת לעשות שופינג

ואז טום הגיע ל – 1,600 קילו. הוציאו אותו לעריסה מחוממת!!!!! פתאום אני יכולה לחתל אותו, להלביש אותו, להחזיק אותו! מבלי לבקש שהאחות תוציא לי אותו לקנגורו, אני יכולה להחזיק אותו מתי שבא לי, כמה שבא לי. פתאום אני אמא. מחזיקה את הבן היפה שלי עם הכובע צמר הכחול. נסיך אמיתי. עשו לו כבר מקלחת אמיתית, לא רק שטיפה במים כמו פגים באינקובטור. ואז נתנו לנו לעשות לו מקלחת. איזו התרגשות! אני זוכרת שחגגנו לאמא שלי יום הולדת וביקשתי לסיים מוקדם כי רציתי לחזור לפגיה לקלח אותו. כמובן שהיא הבינה אותי ולא נעלבה. מי חשב שלרחוץ תינוק בתוך גיגית כביסה יכול לגרום לכ"כ הרבה אושר

בינתיים השאירו אותו ליד האינקובטור של אריאל כי הם לא אוהבים להפריד בין תאומים. אז לא החזקתי אותו כל הזמן, הייתי הרבה גם עם אריאל. היד שלי מחזיקה את שלה. כאב לי עליה כי היא כבר גדלה בגוף אבל המשקל עדיין לא היה מספיק כדי להוציא אותה לעריסה מחוממת גם.

יום אחד אני מגיעה ואני רואה את טום בעריסה רגילה! הוא כבר לא צריך עריסה מחוממת. איזה ילד מדהים. פג יוצא מן הכלל. אבל אז גם הפרידו ביניהם כי היו צריכים את המקום שלו לאינקובטור. הבנתי אותם כמובן אבל שוב, לעבור בין אחד לשני לא היה קל.

ואז הגיעה המלחמה להוציא את אריאל לעריסה מחוממת גם. היא כבר הייתה כ"כ ארוכה, היא פשוט סבלה בתוך האינקובטור ואני סבלתי יחד איתה. הרופאים הסכימו להוציא אותה ב – 1,500 קילו, בניגוד להנחיות של 1,600 קילו. כשהייתה 1,532 קילו הוציאו אותה. איזה אושר!!!!!!!

חשבתי שייקח קצת זמן עד שיתנו לי לקלח אותה לבד, אבל כבר באותו יום נתנו לי לקלח אותה, אולי בגלל שכבר קילחתי את טום כל יום אז כבר היה לי את הניסיון.

איזו מדהימה היא הייתה. טום לא אהב מקלחות, היה צורח בקולי קולות, תמיד אמרנו שאצלו הצלסטון עבד טוב מאודכולם בפגיה ידעו מתי טום עושה מקלחת. אריאל לעומתו, שקטה כהרגלה, לא הוציאה הגה. נהנתה מכל רגע. גם אני. אבל אי אפשר היה לקלח אותה יותר מדי זמן. אז הייתי צריכה להוציא אותה.

אחרי המקלחות הייתי מאכילה אותם והולכת הביתה. ההליכה הביתה אחרי ששניהם היו בעריסות פתוחות הייתה יותר קשה מאשר כשהם היו באינקובטור, אבל הם גם היו זקוקים לשינה שלהם, הם הרי היו חלשים וקטנים, אז אחרי האוכל השכבתי אותם והלכתי. כמובן שבכיתי בכל יום. ללכת הביתה ולהשאיר את הילדים לטיפולו של מישהו אחר, מסור ככל שיהיה, זה לא אותו דבר. אבל אני גם לא יכולה לחיות בפגיה. זה לא בריא.

אני חושבת שאחת הסיבות שאהבתי לקלח אותם הייתה בגלל שאני יכולתי לשקול אותם ולראות את המשקל בעצמי, ולא לחכות ליום שאחרי. ואז הגיע יום שאריאל שקלה 1,599 קילו. הגרם האחד הזה שובר. הייתה לנו חתונה באותו ערב ואני לא הפסקתי לחשוב על הגרם הזה. רציתי כבר שהיא תחליף קידומת!!!

מאז בעצם חיכינו שהשבועות יעברו ושהם יעלו במשקל. מעבר לזה הם היו צריכים להתחיל לאכול מבקבוק. וכאן טום לראשונה החל לעשות בעיות. הילד לא הסכים לאכול מבקבוק. ניסינו הכל. בקבוקים של הפגיה, בקבוקים שקניתי בסופר פארם אבל כלום לא עזר. אני התחלתי להילחץ שלא ישחררו אותו בגלל שהוא לא אוכל מבקבוקים. הייתי מגיעה ל – 4 האכלות ביום כדי לנסות להרגיל אותו, הרי לאחיות יש עוד תינוקות לדאוג להם, הן לא יכולות לשבת רק לידו כדי לנסות להרגיל אותו. ואז הוא פשוט התחיל לאכול מבקבוק. שוב אושר עילאי. אבל עובר עוד יום ועוד יום, הסבלנות מתחילה לפקוע, עודד כבר רוצה לעבור דירה אבל אני לא מוכנה עד שהם לא משתחררים. ואז פתאום התחילו לדבר איתי על השחרור של טום. זה קרוב מתמיד. צריכה להתחיל להתארגן. מיד עשיתי רשימה של כל מה שאני צריכה לקנות, חיתולים, מגבות, משחות ומה לא. ובאמת בוקר אחד הלכתי ועשיתי את כל הקניה הזו, יחד עם שתי מיטות ושידת החתלה. איזה כיף היה! אבל רגע, מה עם אריאל? היא עדיין לא מתקרבת לשני קילו, יקח לה עוד קצת זמן. אמרו לי שאפשר להשאיר את טום עד השחרור של אריאל, אבל אם יצטרכו את המקום שלו יעבירו אותו לתינוקיה. המליצו לי לקחת אותו הביתה גם כי זה יקל עלי ויעזור לי להתרגל לנוכחות של תינוק בבית. הרי אני כבר כמעט 3 חודשים אמא, אבל אמא בשלט רחוק. מן הסתם העדפתי שטום יבוא הביתה מאשר שיעבור לתינוקיה. רק זה חסר לי. שיחטוף שם זיהום כלשהו. אבל לא הפסקתי לייסר את עצמי שאריאל נשארת בפגיה.

השחרור מהפגיה:

ואז הגיע ערב ראש השנה תשע"ג. היום בו טום השתחרר מהפגיה. הגעתי מוקדם בבוקר עם הבגדים של השחרור שקניתי ב – H&M, אבל מיד התיישבתי ליד אריאל. התחלתי להאכיל אותה מבקבוק ולא הפסקתי לבכות. איך אני יכולה לקחת את טום אבל להשאיר אותה? איך אפשר לעשות את זה? אבל אין ברירה, צריך להתרגש מהשחרור של טום. ואכן קילחנו אותו והלבשנו אותו לראשונה בבגדים שאנחנו קנינו ולא בבגדים של איכילוב. איזה חתיך!!! הושבנו אותו בסלקל וצילמנו אותו. כזה קטן, נבלע בתוך הסלקל. לחשוב שהוא כבר שוקל 2 קילו. חיכינו עד שכמעט יחשיך כי חייבים לצאת לפני החשיכה ויצאנו. הפרידה מאריאל באותו יום הייתה הפרידה הכי קשה שלי בתקופה ההיא. בכיתי. שמחה מהולה בעצב. לקחנו אותו הביתה אחרי שסידרנו לא את העריסה עם המצעים החדשים שקניתי לו. למחרת מיד שהלכתי לאריאל בפגיה. היינו צריכים להתחיל לעשות משמרות מי ילך מתי לפגיה כי האחר צריך להישאר עם טום. אבל הסבים והסבתות עזרו לנו כדי שנוכל ללכת ביחד. והלכנו ביחד והיינו איתה. ואז אחת הרופאות פתאום אומרת לי שיש לאריאל בקע מפשעתי והיא תצטרך לעבור ניתוח, אבל אחרי שתשתחרר. לזה לא הסכמתי. לא הסכמתי לשחרר אותה בלי שתעבור ניתוח. אחרי 3 חודשים בפגיה היא תצטרך להיות שוב בבי"ח? די, אל תעשו לי את זה, גם ככה קשה לי. ואכן הסכימו וסידרו שהיא תעבור ניתוח בעודה בפגיה.

אריאל, בניגוד לטום, מאוד אהבה לאכול. מבקבוק לא הייתה לה בעיה לאכול כבר מההתחלה. מצחיקה. תמיד היו מוסיפים לה בכמות כי מה שקיבלה לפי המשקל (38 סיסי לכל ארוחה) לא הספיק לה. הילדה רוצה לאכול! אבל לפני הניתוח הייתה צריכה להיות בצום של כמה שעות, והיא הייתה כ"כ רעבה! דווקא ביום של הניתוח היינו צריכים לקחת את טום לרופאת ילדים לביקורת, משהו שעושים שבוע אחרי שחרור של פג. אז הלכנו מוקדם בבוקר לרופאה שהסכימה לקבל אותנו ראשונים כי היא הבינה את הרגישות של פג, ואז עודד הסיע אותי לבי"ח עד שאמא שלי הגיעה לשמור על טום. בזמן הזה הייתי עם אריאל, ירדתי איתה לחדר ניתוח, ופשוט ריחמתי עליה כי היא הייתה ממש רעבה. כמעט אכלה את המוצץ מרוב רעב. ואז לקחו אותה. מיותר לציין שזה היה מלווה בבכי שלי. חיכיתי לעודד שיגיע והוא אכן בא, הלכנו לאכול משהו כדי להעביר את הזמן עד שתסיים את הניתוח ואז קיבלתי טלפון מהפגיה – הילדה חזרה, אפשר לבוא לראות אותה. היא עדיין הייתה רדומה, החזירו אותה לחדר 1, חדר טיפול נמרץ כי היא הייתה צריכה להיות בביקורת של כמה שעות אחרי הרדמה מלאה לראות שהכל בסדר. אמרו לנו ללכת בינתיים הביתה כי באמת שאין מה לעשות, צריך לחכות שתתעורר. באותו יום אבא שלי חזר לארץ אחרי חודש וחצי והוא בא אלינו כדי לראות את טום. חזרתי הביתה כדי להיות עם טום ולראות את אבא שלי והצעתי לו לבוא איתי לפגיה לראות את אריאל, הרי פעם אחרונה שהוא ראה אותה היא הייתה כ"כ קטנה בתוך האינקובטור. הוא בא והתרגש מאוד לראות את הנכדה שלו. אפילו החזיק אותה. התעקשתי לקלח אותה, הרי זו הייתה ההנאה היומית שלי. האכלתי אותה והלכנו הביתה.

כל זה היה ביום ראשון, 23/9/2012. ואז הודיעו לי – אריאל אמורה להשתחרר עוד יומיים, בערב יום כיפור! וואו! עוד יומיים הסיוט עומד להסתיים. אין יותר פגיה!!

ואכן כעבור יומיים הגעתי לפגיה עם כל הציוד, בגדים להחלפה, סלקל, מוכנה ללכת. היה גם ערב יום כיפור, רצינו לנסוע להורים שלי להעביר שם את הצום וללכת לבית הכנסת, אז לא היה הרבה זמן. ופתאום אמרו לי שהיא לא משתחררת, שהייתה טעות והיא לא מיועדת להשתחרר באותו יום. כמובן שלא הסכמתי. אמרתי להם שאני לא הולכת מפה עד שהם לא משחררים את הילדה. להשאיר אותה עוד יומיים רק כי היא לא ביומן שחרור?? אין מצב שאני מסכימה לזה. ואכן התחנונים עזרו וכתבו לה את המכתב. הייתי לבד כי עודד היה צריך לשמור על טום.

באותו יום גם אליאור, אחד מהשלישיה של סיון שוחרר. שתינו ארגנו אותם במקביל. פתאום קלטנו שהתקופה שלנו יחד בפגיה עומדת להסתיים. נפרדנו אחת מהשניה, בידיעה שאנחנו נמשיך להיות בקשר, אבל לא הפסקנו לבכות. ההבנה הזו שהתקופה הארוכה הזו של 3 חודשים מסתיימת לא הייתה קלה. זה הרי הפך להיות הבית השני שלי, ולא לבוא לפה יותר, עם כל השמחה בדבר, פתאום הופך את הכל לאמיתי.

יצאתי עם אריאל, גם היא נבלעה בתוך הסלקל, אבל יפהפיה מדהימה. הכנסתי אותה לאוטו ונסענו הביתה לאסוף את טום ועודד ולנסוע למבשרת ציון.

זה עוד דבר שהפריע לי, שגם מהשחרור שלהם לא יכולנו ליהנות, הרי את טום שחררנו ואריאל נשארה, וכשאריאל השתחררה הכל נעשה בכזו מהירות כי היינו צריכים להספיק להגיע לפני שהחג ייכנס. בכל זאת מדובר ביום כיפור.

אבל באותו רגע הפכנו באופן רשמי להורים האמיתיים והרשמיים של טום ואריאל מוסצ'ו.

תמה לא תקופה נוראית מלווה בקשיים רבים, נפילות במצבי הרוח, דאגה אין סופית ואהבה רבה. החיים האמיתיים שכ"כ חיכינו להם מתחילים.

זהו, אנחנו אמא ואבא לשני ילדים מדהימים.

משפחת מוסצ'ו בהרכב מלא.

ההתאקלמות בבית:

כאמור, טום השתחרר לפני אריאל. עם כל הקושי שבעניין, זה דווקא עזר לי. בימים האלה למדתי להיות אמא, להאכיל לבד, לחתל, לקלח, כל זאת ללא השגחה צמודה של הרופאים והאחיות. פתאום הכל אמיתי! הוא באמת בבית!!!!

טום ישן בעריסה לידי, קמתי בשמחה בלילה כדי להאכיל אותו. כמובן שרוב היום הוא ישן. בכל זאת, אחרי שלושה חודשים בפגיה, זה מה שהם עושים – ישנים (עד היום הם ישנים לילות שלמים, לפעמים יותר מ – 12 שעות בלילה. אנחנו כמובן מתענגים על זה).

גרנו אז בדירה בגבעתיים אז הבית לא היה ערוך. אבל אלתרנו שידת החתלה, איפה לקלח וכד'. פתאום גם הייתי לבד. עודד היה בעבודה ואני הייתי עם טום, או שמישהו מההורים שמר עליו כדי שאלך להיות עם אריאל בפגיה. ובכל פעם שחזרתי הביתה כ"כ התרגשתי.

אבל עדיין היה הקושי שאריאל לא איתנו. אנחנו עדיין לא משפחה שלמה כל עוד היא בביה"ח.

אבל עשרה ימים לאחר מכן התבשרנו שגם אריאל משתחררת. שחררתי אותה הביתה, גם אותה האכלתי בשמחה באמצע הלילה, וברוך השם, לעומת טום, הילדה הזו אוהבת לאכול!

שבוע לאחר מכן הבנו שהגיע זמן לעבור דירה, אני הייתי איתם בסלון עם שתי עריסות כי לא היה לנו מקום בחדר שינה.

אבל נהניתי מכל שניה איתם. איך אפשר שלא? אחרי שלושה חודשים כאלה? הילדים שלי איתי בבית. המשאלה שלי התגשמה.

נרדית2

סגירת מעגל באמסטרדם 2013:

כשהיינו בראש השנה בפגיה, חברה שלי שהייתה אמורה לעשות רילוקיישן לאמסטרדם ואני אמרנו שאם הכל יהיה בסדר בע"ה, אז את ראש השנה הבא נעשה באמסטרדם.

והחלטנו באמת לעשות את זה. וכמובן ליהנות על הדרך. מגיע לנו, לא?

ואכן הזמנו כרטיסי טיסה ונסענו עם הילדים. לא היה קל, טום היה חולה בנסיעה, אבל התמודד עם זה בגבורה האופיינית לו.

כשהגענו מזג האוויר חייך לנו, הייתה שמש, היה חמים ונעים, היה פשוט כיף. ואז ישבנו במסעדה ליד מוזיאון אנה פרנק, ופתאום חברה שלי אומרת לי "זה לא הרופא עמית מהפגיה?". צעקתי לו, הוא בא אלינו, מיד זיהה אותנו. היה בחופשה משפחתית עם אשתו והבת שלו.

צריך להבין, שעמית הוא לא סתם עוד רופא מהפגיה – הוא הרופא שקיבל את טום ואריאל כשהם רק נולדו. הוא הרופא שהציל את החיים של הילדים שלי.

ועל כך אני אודה לו לנצח.

תודה עמית, תודה אבא ואמא, תודה עודד. תודה שהייתם איתי לאורך כל הדרך, עודדתם אותי, חיזקתם אותי, עזרתם לי והייתם שם בשבילי בכל זמן ובכל שעה.

תודה טום ואריאל, שגרמתם לי להתאהב בכם ולהעריץ אתכם. אני מתנצלת שאני לא יכולה להודות לכם על כך שיצאתם מבטן שלי כ"כ מוקדם, אבל תודה שאתם מראים לי מדי יום איך אתם מתמודדים עם קשיים בגבורה כזו, ובכך אתם מחזקים אותי ונותנים לי כוחות להתמודד עם הקשיים היומיומיים שבגידול פגים.

אני אוהבת אתכם ותמיד אוהב,

אמא.

 

פורסם בקטגוריה סיפורי הורים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.