טור אישי – מאת שגית עוז

14.06.11 אני מתעוררת בפעם המי יודע כמה לשירותים. לפני שאני מגיעה בחזרה למיטה תחושה מוזרה. טיפטוףאמרו לי שזו תופעה נפוצה בהריון אז אני לא מתרגשת. אבל זה לא פוסקאני לא מבינה מה קורההייתכן? יכול להיות שזו ירידת מים? מרגישה בורהלא ממש מבינה האם דבר כזה יכול להתרחש בשבוע 27… לא נשמע לי הגיוני.

אני מעירה את אורן ונוסעים למיון. בקבלה למיון יולדות אני מסבירה שאין לי מושג מה יש לי.. עדיין לא מאמינה שדבר כזה ייתכןאחרי בדיקה קצרה מודיעים לי: "יש לך ירידת מים ומחיקת 90% של צוואר הרחם. מעבירים אותך לחדר לידה".

ואז זה מתחילזריקת צלסטון, אינפוזיה, מוניטור ואסור בשום אופן לקום מהמיטה. מסבירים לי שיש תקווה. "בשבוע שעבר ילדה פה אישה בשבוע 36. היא הגיעה עם ירידת מים בשבוע 29 ושכבה פה בהשגחה". אז זהו. אני שוכבת במיטה. לא זזה. ומתחילה לקוות. לפחות עד שבוע 30… סה"כ 20 ימיםאח"כ נספור עד 32, ו– 34 וככה נגיע ל– 36 המיוחל

אורן לא זז מהחדר. רופאת ילדים מגיעה ומסבירה:" שבוע 27 סיכויי הישרדות טובים, צפויים 3-4 חודשי אשפוז בפגיה." עוד זריקת צלסטון והזמן זוחל. 68 שעות בחדר לידה . אורן עדיין איתי. לא יצא אפילו לשעה. ובחדרים מסביב נשמעות כל היום וכל הלילה זעקות של יולדות ואז בכי של תינוקות ואני שומעת: "מזל טוב זו בת, 3.5 קילו… " ו– "מזל טוב, זה בן 3.8 קילו.." (אורן ואני מתאמצים לשמוע את המשקלים, משום מה בסיטואציה הזו זה מרתק אותנו..)

אחרי 68 שעות המוניטור מראה שהצירים מתגברים. הרופא אומר שאני כבר בפתיחה של 3 – להתחיל להתכונן לניתוח ואני אומרת לו בבכי "אבל איך אפשר? הם עוד קטנים…"

זהו, זה כבר לא תלוי בי…. 68 שעות החזקתי מעמד.. (כן, אני עדיין לוקחת את זה על עצמי.. איך לא הצלחתי להחזיק עוד??)

ניתוח חרום בהרדמה מלאה. נטע יוצאת ראשונה 812 גרם. אחריה יובל 860. אני שוכבת בחדר התאוששות ואורן נכנס ואומר לי "יש לנו שני ילדים" ואני שואלת אותו "הם שלמים?" אני לא מצליחה לתאר לעצמי איך נראים בשבוע 27 עוברים???

בגלל סיבוכים אני שוכבת שעות ארוכות בהתאוששות. ואז עוד 12 שעות נוספות בחדר לידה להשגחה. ושוב נשמעים מהחדרים הסמוכים זעקות ואז בכי של תינוק ושקט. ואני מבינה שממש עכשיו הניחו את התינוק על אמא שלו והיא צוחקת ומאושרת ומחבקת וכבר לא כואבת ואני שואלת את עצמי ואיפה הילדים שלי??

על כיסא גלגלים אורן והמיילדת לוקחים אותי לפגיה. זה בכלל לא מה שציפיתיאיזה רעש וציפצופים ומה זה בתוך האינקובטורים? זה לא נראה כמו ילדים…(לא העזתי לאמר את זה בקול אבל הרגשתי שנכנסתי למעבדת ניסויים בבעלי חיים…)

אבל אין זמן לעכל. צריך רק לנסות ולהבין את ההסברים. זה הבן ופה ליד הבת. האינקובטור מטרתו לשמר חום גוף, הפנים מכוסות בשביל טיפול באור נגד הצהבת. המכשיר שהוכנס לפה זה הטובוסמנשם, המדבקה היא למדידת חום גוף, על הרגל סטורציה, הזונדה זה בשביל התזונה, זה המוניטורדופק, סטורציה.. רגע!!!!!!!!! כל כך הרבה פרטים….

עוברים 3 ימים ומוציאים את הטובוס (קודם לנטע, כמה ימים לאחר מכן גם ליובל). האחות אומרת שאפשר לעשות קנגרו. אני לא מאמינה עברו כבר 3 ימים מאז שהם נולדו וזו פעם ראשונה שנותנים לי להחזיק אותה! נותנים לךאת צריכה לבקש, אלו הילדים שלך אבל את לא מי שבאמת מטפלת. את לא מחבקת, לא מאכילהאחרי 3 ימים את זוכה לשעה של חיבורוזה לא כל מתי שבא לך. לא כל מתי שאת רוצה. יש עכשיו תאומים חדשים שנקלטים בפגיה. שבוע 24… 500 גרםמוציאים אותנו ואומרים :"זה יהיה ארוך. לכו לנוח, תחזרו עוד כמה שעות".

IMG_0612

אישפזו אותי לשבועיים (היו הרבה סיבוכים). שבועיים אישפוז במחלקת יולדות עמוסת פרחים, שוקולדים ומבקרים וכבר התחלפו לי כמה שותפות בחדר (כולן יוצאות אחרי כמה ימים עם הילדים).אני לא מוכנה לקבל מבקרים. לא עונה לטלפונים לא רוצה לתת הסברים, האנשים מסביב לא באמת מבינים . איך יכולים לאחל לי מזל טוב? (ובעצם גם אנחנו לא ממש מביניםובכלל מה אומרים?). אני יוצאת אחרי שבועיים הביתה ובדרך החוצה פוגשת חברה ותיקה. היא מבחינה במדבקה על היד ואמרת "יואוו, ילדת מזל טוב! אתם עם התיקים, משתחררים? אז איפה הילדים???"

מתחילה שיגרה. כל בוקר אני קמה, שואבת ונוסעת מוקדם בבוקר לפגיה. אורן מגיע לשם ישירות מהעבודה. נאחזים בדברים הקטנים, בגרמים הנוספים, בהתקדמות נשימתית. בבית שואלים: נו, כמה הם כבר שוקלים? ואת מנסה להסביר זה לא המשקל זה הנשימה. האנרגיות של היצורים הקטנים האלה מופנות לדבר הכי בסיסי של החיים.

ואחרי שלושה שבועות אני כבר ממש "מטפלת" – מחליפה טיטול, מודדת חום. הילדים שלי שוקלים 800 גרם. עור כחוש, מראה עור חרוך, שערות שעדיין לא נשרו. אני מחליפה חיתול ושואלת ברצינות את האחות: "מתי יהיה להם כבר טוסיק של תינוק"?

אבל ככל שחולפים הימים ואני מביטה בהם, כל כך קטנים וכמה שהם נלחמים! באמת קשה להאמין. הנשימות, הזריקות, טיפול בקפאין, מנות דם.. והם נלחמים ונלחמים. גיבורים קטנים! מנצחים את החיים. אני מתאהבת לאט לאט.. כן, לי זה לא קרה מיידמפחדת להיקשר (שלא נדע, כבר כמעט חודש כאן ואיבדנו שני שכנים…) והם לא מוותרים. ממשיכים כל יום, כל דקה. יובל שוקל כבר קילו ונטע התקדמה בנשימה. קיבלה משקפיים! רואים קצת פנים בלי השנוקלים. האחיות אמרו: "היא עוד קטנה, אל תתפלאו אם תבואו עוד יומיים ונחזור להנשמה הכבדה". ואחרי שלושה ימים אני נכנסת בבוקר לפגיה ורואה אותה בלי שום צינור ולא מבינה. שואלת מה קרה לילדה? לא מאמינה שזה אפשרי. היא 870 גרם ונושמת בעצמה! זהו, היום בקנגרו, בפעם הראשונה אני מעיזה לתת נשיקה

וכל יום עוד צעד קטן. נטע עוברת לפנסיון, יובל עדיין בטיפול נמרץ. אני חוזרת בלילה הביתה ולפני שאני שוכבת לישון חושבת על מי הם מסתכלים עכשיו כשהם כבר לא אינקובטור ליד? אמא ואבא לא שם, ויובל בטיפול נמרץ עדיין מונשם

יובל מצטרף אחרי כמה ימים. אנחנו נרגעים. עדיין עם חמצן אבל בעריסה.. ממשיכם לאט לאט, קצת פחות חמצן, תרגול מציצה, הזנה מבקבוק.. ועוד מעט בבית.

25.8.2011 – 2100 גרם , 69 ימים בפגיה.(פה סופרים כל יום, כל גרם, כל מספר נחשב!) נטע משתחררת הביתה. יוצאים רק עם סלקל אחד וילד אחד השארנו שםלא אמיתי! והקטנה הזו (עכשיו כבר רואים שהיא דומה לאבא) שוב בלי אמא יום ראשון בבוקר, אני קמה, אומרת תודה ענקית לדודה הנפלאה שבאה להיות איתה כדי שאוכל ללכת לפגיה

11.09.11. 17 יום אחרי, 2450 גרם, 86 ימים בפגיה. אתם שניים בבית ואנחנו משפחה!

הבית סגור למבקרים, סטריליזציה. אני מתחילה להבין שהניתוק מ"החיים האחרים" קשה גם לכל הסובבים שכל כך מאושרים ונרגשים אבל לא באמת מבינים. איך אפשר לצרף נוסעים, לעצור להסביר ולשתף כשאתה דוהר כל יום על רכבת הרים?

הזמן חולף, ולאט לאט משתחררים. מכניסים עוד אורחים, מעיזים לצאת קצת לטיולים יותר ארוכים וכל שלב שעובר אנחנו נרגעים נושמים. הנה, הם כבר מתהפכים, יושבים, עומדים,הולכים ומדברים! כל שלב הוא אנחת רווחה. משלימים פערים וגדלים ומתחזקים.

נטע ויובל כבר בני שנתיים וחצי. גדלים ומתפתחים בצורה מדהימה שלא יכולתי לבקש אחרת גם אם היו נולדים בשבוע 40…

ובכל זאת, כל ערב לפני שאני נכנסת למיטה שלי אני עוברת להסתכל על פני המלאך שלהם כשהם ישנים. כל ערב אני עדיין מבקשת מהם סליחה על תחילת החיים הקשים, על ההתמודדות שנאלצו לעבור על שלא חיבקנו וטיפלנו ואהבנו ברגעים ובחודשים הראשונים. כל ערב אני מבטיחה לעשות הכל עבורם ומודה להםאמיצים קטנים שלי שנלחמו בגבורה שלא ראיתי עוד כמותה והכניסו לחיינו שמחה ואהבה שאין כמוה בעולם!

 

פורסם בקטגוריה סיפורי הורים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.