טור אישי מאת רומי שחורי

אני אמא. ביום ראשון עשו לי מעקב גדילה וזרימות, ומה שמצאו היה מפחיד ביותר. כבר לא הותירו לנו ברירות רבות. אמרו לנו: או עכשיו, או שהילדה תמות בכל רגע ברחם. הרופאים נטו לכיוון לידה והדגישו, שאם המצב יהיה רע מאוד הם לא יתאמצו יותר מדי להציל אותה. הלב בחר להציל אותה.

הקטנטונת הזו,  הגיבורה הזאת, הפתיעה את הרופאים. הם לא האמינו שהיא תנשום לבד. עובדה, היא נשמה ובכתה. היא נשמה וזה המון. (מתוך הבלוג שלי.. כמה ימים אחרי שנולדה)

הריון כל כך רצוי, וכל כך יקר. חיכינו לו מעל שנה. בהתחלה הכל היה נפלא כל כך. הרגשתי מעולה, עד שבשבוע ה־14, השבוע בו כבר אמורים לספר לכולם ולאפשר להם לשמוח בשמחתנו, אנחנו כבר הגענו לאשפוז ראשון, בו מצאו הרופאים פער של שבועיים בגדילה.

כל הזמן הייתי בתחושה שיש לי הריון תקין. בשלב מסוים הרגשתי שמשהו לא בסדר. ליה לא התפתחה כמצופה, לא ידעו להעריך אם זרימות לא תקינות גרמו כבר לנזק מוחי או לנזקים אחרים. השבועות חלפו, הפער בגדילה הלך וגדל. ביום בו הודיעו לי שכנראה אין עתיד להריון הזה, ושגם אם לא נבצע הפסקת הריון, יכול להתרחש מוות תוך רחמי, נפלו עלינו השמיים. זו טראומה שתלווה אותנו לתמיד.

במהלך כל התקופה, מהיום בו אמרו לנו להפסיק את ההריון, בשבוע ה־24, ועד הלידה בניתוח קיסרי, היינו במלחמה על ליה. זה היה במהלך מלחמת עופרת יצוקה. גרנו אז בקיבוץ נירים.
המצב היה חם בבית. לא היה ממ"ד ודיי נדדנו ברחבי הארץ.
היא קיבלה את שמה באותם ימים. ידענו ששמה יתחיל באות ל', בעקבות חלום שהיה לאורן בתחילת ההריון. התלבטנו בין כמה שמות, אבל בסוף נפל הפור על 'ליה', מתוך מחשבה שאלוהים יקבע את עתידה, לא אנחנו. באותו הזמן החיילים נלחמו להגן עלינו, תושבי הנגב והדרום, ואנחנו נלחמנו על ליה.

היה לנו רצון להמשיך את ההריון הזה למרות שהסיכויים היו לרעתנו. אחרי דימום מאוד רציני בשבוע ה־29 הגעתי לבית החולים והרופאים הבהירו לנו, שהם חייבים ליילד אותי או שהתינוקת תמות ברחם. חד וחלק. אמנם זה היה השבוע ה־29, אך הבדיקות העלו שמדובר בפער גדילה של חמישה שבועות.

מבחינתנו, לקבל פגה זה היה פרס. אמרו לנו שהיא תמות, ועכשיו עמדנו בפני אפשרות שכנגד כל הסיכויים תהיה לנו תינוקת חיה. לא הייתי מסוגלת להשלים עם העובדה, שהעוברית הזאת הולכת מאיתנו לפני שהיא בכלל יצאה לאוויר העולם. ציפינו לרע ביותר ולא היה גבול לאושרנו כשהיא נולדה.

כשליה נולדה היתה תחושה של 'ניצחנו'. הייתי מטושטשת לגמרי אחרי הלידה ורציתי רק לדעת שהיא חיה. מבחינתי, לגלות שהיא שרדה את הלידה זה היה משהו שלא מהעולם הזה.

הפגיה, לא היתה מפגן של ניצחון. 110 ימים שהינו בפגיה באיכילוב. צוות מדהים שפשוט הציל את חייה יותר מפעם אחת.

בימים הראשונים היא היתה נהדרת, הפתיעה את כולם. היתה לה צהבת, אבל זה היה נראה "קלי קלות". "היא נראתה כל כך מקסימה משתזפת לה שם. התנוחה שלה באינקובטור היתה בדיוק כמו שאני ישנה בלילה. רגל אחת מקופלת לצד הגוף. כשהייתי איתה כשהאחות טיפלה בה והיא ביקשה ממני להחזיק את ליה בזמן שהיא החליפה את הטיטול ששימש כסדין באינקובטור. לרגע נבהלתי. היא כל כך קטנה. פחדתי לשבור אותה, אבל רציתי אותה. אין לי ידיים גדולות ובשתי הידיים החזקתי את כולה. בכיתי מאושר ומהתרגשות. חבל שלא יכולתי להוציא אותה מהאינקובטור ולקרב אותה אליי. אבל זה יגיע. צריך רק סבלנות."

NEC
בגיל שבועיים, שוב נפלו עלינו השמיים, הרופאים הזהירו אותי שהיא מונשמת, כי הלחץ בבטן גרם לה לקושי בנשימה, והבהירו לי שמצבה לא טוב בכלל. הם אמרו לי שהיא כבר צעד אחד לפני המוות. ראיתי אותה באינקובטור כשבטנה נפוחה, צבע גופה היה אפור, כל כך נטולת חיים. בראש עברה לי התחושה, שהנה הכל הולך עכשיו ושאנחנו הולכים לאבד את ליה. בסופו של דבר נזקקה ליה לניתוח קשה שארך כחמש שעות, במהלכו הוסרו חלקים מהמעי.

ההחלמה היתה קשה, העליה במשקל היתה איטית, שמענו כמה וכמה פעמים שצריך להגיע להיפרד,
והיו תחזיות כל כך רעות, שלא רצו לדבר איתנו בכלל על העתיד, על ההשפעה של הניתוחים, של ההנשמה הממושכת, של התלות בחמצן ועוד.

כל אותה תקופה אורן היה בנירים ועבד, ואני הייתי עם ליה באיכילוב.
בהתחלה משפחה מקסימה תרמה לנו בית שהיה פנוי שבועיים עד מסירתו לקונים, ואנשים טובים עזרו לצייד אותו בציוד מינימלי שאוכל להניח את הראש ולשאוב חלב לליה בתנאים סבירים.
אחרי השבועיים, בית נוסף ניתן לנו, אבל היה פחות נוח.. ואז בפגיה התגייסו לעזור לנו. נתנו לי חדר בבית הספר לאחיות. לא ידענו אם יצליחו לאפשר לי לישון שם עד השחרור, אבל כל עוד יכלו – נתנו. בסופו של דבר הצליחו לאפשר לי לשהות שם עד הסוף ועד היום אני ממש מוקירה על כך. ממרום השנים אני מבינה שזה ממש ממש לא מובן מאליו. ולצערי יש משפחות רבות שנאלצות ללדת רחוק מהבית ואין למקרים כאלה פתרון.

ב־7 במאי 2009, 110 ימים לאחר לידתה, שבה ליה איתנו הביתה. בצאתה מבית החולים היא כבר עלתה במשקל ושקלה 2.150 ק"ג. לאושרנו לא היה גבול.

שש שנים אחרי, ליה מתפקדת ככל הילדים בני גילה. יש לה צלקות רבות, היא אסתמטית, כנראה תאובחן בעתיד בהפרעת קשב וריכוז, אך מבחינה שכלית וקוגניטיבית היא ככל הילדים.

בעקבות לידתה והחוויה שעברנו, ידעתי שאתנדב בעמותה שנחשפתי אליה עוד כשליה היתה בבטן שלי ואמרו לי להפסיק את ההריון. אורן הוא זה שמצא את הפורום בתפוז ואנשים מדהימים שליווי וחיזקו אותנו.

לפני שנתיים וחצי העמותה עמדה להיסגר, והחלטתי שזה הזמן שלי להחזיר לעמותה, עבור הורים בהווה ובעתיד.

מאז אני יו"ר העמותה, עושה את זה בהתנדבות ובאהבה גדולה.

 

פורסם בקטגוריה סיפורי הורים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.