טור אישי מאת – רוזית יעקב

סיפורי הפגים שלי.. זה ארוך.. איך אוכל להכניס 4.5 שנים , 3 פגים , מסע ארוך בכמה שורות?

אתחיל מסיפור הפגה הראשונה שלי, זיו, הילדה שעשתה אותי אמא.

בשבוע 26 החלו כאבים נוראיים, הרופאה אמרה שיש פתיחה של 3 וצוואר מחוק לגמרי. אישפזה אותי מיידית, כל כך רחוק מהבית, אבל לי דבר לא הפריע, רציתי אותה רק בריאה ושלמה, רציתי שתיוולד בזמן. במהלך האשפוז לקחו אותי לביקור בפגיה, נשבעתי שאעשה ה כל שלא איכנס אליה כאמא. בשבוע 35, בבדיקה שגרתית (מתוך אינספור הבדיקות) הרופא אמר שהזרימות לא תקינות, שמדובר ב iugr ושאין מה להמתין, רופאים אחרים ניסו להניא , אמרו שלהמתין עוד שבוע, אבל אני, גיא ואותו הרופא כמעט כנגד כולם החלטנו על יום לידתה. הלידה הסתבכה, איבדנו את הדופק, הרופאים נלחצו, מלים כמו "אוי ואבוי", "ניתוח חירום", "אבא, בוא תחתום" נשלחו לאוויר ולי בראש עברה רק המחשבה, "תינוקת שלי, את בדרך לפגיה". בחדר הניתוח מציגים לי ממש בקצרה את הצוות, מציגים לי אחות ורופאה של פגיה, לא בטוחה שחייכתי, הייתי עסוקה בתפילה. היא נולדה , מיד לאחר מכן ירדה לפות משתי קילו.. כשלקחו אותי אליה בפעם הראשונה , שמחתי, היא היתה בצד של ה גדולים, בצד שלא זקוק להשגחה כל שניה, בצד שמספיק לשמוע את המוניטור, בצד שאין יותר מדי צינורות , זונדות, כובעי חמצן, בצד שעם קצת מלחמה היא תשתחרר יחד איתי. וזה אכן קרה.. למרות השבוע המוקדם בו נולדה זיו ילדה שהתפתחה לפי הספר, תינוקת מלאכית, שגרתית, חכמה, מפתיעה. זאת האור הראשונה בחיי, בתי, בכורתי, זיו.

הפג האמצעי שלי, אורי שראל, שחוגג החודש 3, אצלו הסיפור היה אחרת, כואב יותר, קשה יותר, שובר יותר.

בשבוע 23 התחילו אותם הכאבים, שלא השתמעו לשני פנים. התוצאה הייתה פתיחה של 2.5 , צוואר מחוק, אבחנה רפואיתרחם דו קרני. שמירה, אשפוזים, יודעת כבר מה זה פגיה, יודעת כמה זה יכול להיות נורא, זוכרת את פניהם של ההורים המודאגים של אותם ילדים שנולדו בשבועות כל כך מוקדמים. בשבוע 33 , כאבים חדים בבטן, פתיחה של 5, כבר לא עוצרים לידה, בגלל שלא עברה שנה וחצי, הם מכינים את חדר הניתוח, שומעת בטלפון איך מכינים את רופאי הפגיה, "שבוע 33 מגיע עוד כמה דקות". והוא הגיע, הפג שלי, הפעם לצד הפחות טוב, לצד עם כל מסכות החמצן, לצד עם הזונדות. אין לי מושג למה לא נתנו לי את הזריקה להבשלת הריאות, כאילו רק אני חזיתי את העתיד, כאילו רק אני הבנתי באותו יום בשבוע 23 שאני הולכת שוב לפגיה, כאילו רק אני הבנתי שמשבוע 23 לא אוכל ליצור מצב שהוא יהיה בתינוקיה. והריאות שלו לא בשלו כלל, והחור הזה שראיתי בבטן, מופיע מדי פעם בלילה, בסיוטים שלי, החור הגדול הזה שכל כך הקשה עליו לנשום. יום אחד אמרו לנו לא להגיע ונתנו לו את החומר של הצלסטון ישירות לריאותיו. זה היה יום קשה עבורו ועבורנו, אבל מאז הכל השתפר, מיום ליום הצליח לשמור על רמת חמצן בגופו עד שהורידו את כובע החמצן לחלוטין. כל יום הצליח לאכול יותר ויותר מבקבוק ופחות מזונדה. אורי גדל להיות פעוט רגיש , ילד מיוחד, אהוב ומעניק אהבה חזרה בצורה כזו שמחממת כל פעם מחדש את הלב, ששורפת את הנשמה. לאורי היה עיכוב התפתחותי עד גיל שנה , אך מאז בעבודה משותפת מול התפתחות הילד הצלחנו לגשר על כל הפערים. ובימים אלה אנו עוברים איתו טיפול רגשי בכדי לעבוד על הפחדים והרגשות שלו. זה אורישראל האור השני בחיי.

ואחרונה חביבהובאמת אחרונה חביבה , כי הבטחתי לעצמי שלא איכנס שוב כאמא בדלתות הפגייה. זו שחר.

אותם כאבים חזקים, בשבוע מוקדם בהרבה , שמירה משבוע 15, דימומים, קיצור צוואר רחם, זריקות צלסטון משבוע 24, אשפוזים רבים וארוכים ומתישים, אבחון IUGR , אך עדיין לא מצריך לידה. ובראשי רק הדהד מה שהרופאים אמרו :"משבוע 33 לא נעצור לידה" ואני שנראה שהגוף התייאש, שהבנתי שאני יוצאת למלחמה הזו ללא שום כלי נשק, ללא שום אמצעי לחימה בצירים, אלה אני ושחר נגד כל העולם, אולי זה גרם לוויתורביום הראשון של שבוע 33 ילדתי, בניתוח קיסרי, הכאבים שהיו מלילה קודם התגברו והבנתי שזה קורה, שאהפוך לאמא בשלישית תוך פחות מיממה, שילדתי תהיה בפגיה כשאשתחרר, שלא אהיה כמו אותן הנשים בקומה התחתונה שמתשחררות עם הילד, שלא ארצה שיבואו אורחים כי הם נכנסים ביני לבין ילדתי שצריכה אותי שם בחדר הסגור, החשוך, שהיא צריכה שארים אותה כדי שתחוש את ליבי, שנעקר ממנה בטרם עת. הבנתי ששוב אשנא את כל מי שמביא לי פרחים משום שהוא לא מבין שזו ממש לא מסיבה ואין פה שום שמחה, יש שם ילדה חסרת אונים שוכבת לה בלעדיי בפגיה. שחר נולדה כל כך קטנה (יחסית לשבוע 33) למרות שלושת מנות הצלסטון שנתנו , ריאותיה לא בשלו, היא הייתה זקוקה לחמצן זמן רב ( מרגיש שבפגיה כל יום עובר כמו שבוע, חיי כלב…) , הייתה לה צהבת פגים, הוציאו והכניסו את הזונדה מס' פעמים, כל פעם שהחזירו, הלב התכווץ. שחר השתחררה לאחר כמעט חודש. היא סובלת מריפלוקס, אנחנו כבר מטופלים בהתפתחות הילד, מנסיון קודם עליתי על דברים מוקדם ובזמן. היא בת 3 חודשים היום, קצת יותר מחודש מתוקן, לפני שבוע חייכה את חיוכה הראשון, המקסים כל כך.

אלה שלושת הפגים שלי, לנצח יהיו הפגים שלי!! אלה שלושת ה אורות שלי, הסיבות לאור בחיי!!!

ומסקנות מהשנים האחרונות: אמא לפגים, היא לא סתם אמא, היא לא סתם אחת שקוראת לעצמה לביאה. אמא לפגים לא עוסקת בזוטות ( למרות שלא פעם הייתה רוצה), אמא לפגים מביטה בילדיה באופן שונה, לא מדובר רק באהבה, כשאמא לפגים מביטה בילדיה היא מביטה בהם בהערצה.. כי היא אמנם ישבה ליד מיטתם בבי"ח, הבטיחה שתתן להם חיים טובים, ביקשה סליחה על תחילת החיים שהעניקה להם, הבטיחה שמהרגע שיבואו הביתה הכל יהיה שונה, נלחמה ברופאים שיבדקו , ויבדקו שוב ושוב, אך את המלחמה האמיתית אותו פג קטן כל כך, אותה לוחמת אמיצה מאין כמוה, את המלחמה הם עברו על בשרם ועד היום הם עוברים. אמא לפגית היא אישה חזקה, היא נשברת אבל לבד בפינה, בבוקר היא מתעוררת ליום חדש, לאור חדש, לפג שלה!

פורסם בקטגוריה סיפורי הורים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.