טור אישי מאת קסם נסים

שונאת את עצמי שילדתי אותם לפני הזמן.
11 שבועות לפני הזמן.
כמובן שהיה יכול להיות הרבה יותר גרוע. ואני מודה באמת שאני מודה.
אני עומדת בפני השיעור הכי גדול של החיים. החיים עצמם. אין פה הקלות כמו שיש בבית הספר..
אני לא מוכנה לזה לא נפשית.. לא פיזית.. לא מנטלית.. לא מוכנה. אבל נגדל ביחד לתוך זה.
יום יבוא והם יסלחו לי ואולי גם אני אסלח לעצמי.

אני חשבתי שידעתי מה המילה פג אומרת.. אחותי פג ואבא שלי גם.. שומעים את המילה הזו מידי פעם בחיים אבל זה לא אומר שידעתי והבנתי מה זה פג.
ב28.5.15 ילדתי תאומים בן ובת בשבוע 29+1. זה היה יום חמישי.. סביבות 9:30 בבוקר.
הצירים התחילו ביום ראשון אחרי יום עבודה קשה במיוחד. לא הבנתי שיש לי צירים.. וכמובן מי אני שארחם על עצמי. הרי תמיד אני מקריבה מעצמי בשביל העבודה.
יום שני לא הגעתי לעבודה.. הלכתי לרופא נשים כי קצת כאבה לי הבטן והרגשתי שאני צריכה להיות אחראית ( גם כן אחראית).. קיבלתי הפנייה למיון עקב צוואר רחם דינאמי.. מגיעה למיון.. מחברים למוניטור. דפיקות לב בפעם הראשונה.. אני בוכה מהתרגשות ומשמחה.. בכלל לא חוששת שאולי בטעות אני בכיוון ללדת.. הרגשתי שהם והגוף שלי מתקשרים מעולה ושאני סומכת על כולנו.
משחררים אותי. הרופאה (שהיא עצמה בהריון מתקדם) במיון מחליטה שאין מה לעשות איתי. כי אין צירים ואין פעילות ולדעתה הצוואר לא דינאמי בכלל.
אומרת לי לחזור אם יש בעיות או החמרה.. שלישי בבוקר הולכת לעבוד בחצי תפקוד. בקושי זזה. מרגישה את הצירים ולא מזהה.. כולם מרחמים עלי כל הלקוחות.. מגיע הערב שוכבת על הספה.. מרגישה עקצוצים ומתיחות ברגלים.. וזה מחמיר.. זה לא רגיל ולא נוח.. זה צירים אבל אני לא מעכלת.. לא ככה זכור לי מהקורס הכנה.. לא קרוב. הולכים שוב למוקד ושוב למיון.. גברתי יש לך צירים.. מחברים לאינפוזיה. זה מקל קצת.. אבל עדין לא עוזר.. את הולכת להישאר לילה בהייריסק אומרים לי.. ואני זורמת ומצחקקת ואומרת "אוי לא.. לא אשפוז.. " אומרים צלסטון ואני בכלל לא מבינה מה זה ומתחננת לא לקבל זריקה בטוסיק.. מי חשב על לידה בכלל.. לילה סיוט בהייריסק. אני במיטה באמצע מצד אחד ההיא לא מפסיקה להתבכיין ולהתקשר ולהטריד את כל רשימת התפוצה אצלה בטלפון. ומהצד השני ההיא גונחת מעצבים על ההיא ואני באמצע מנסה להבין איך הגעתי למצב שאני נמצאת בו. הלחצים מתקרבים ונהיים תכופים יותר ולא נוח לי לשכב אז מתיישבת. ושוב שוכבת ושוב מתיישבת וצריכה פיפי בפעם ה- 145 אבל אסור לי לקום ואסור לי לזוז והרגליים אוף חייבת לזוז..להתמתח.. הטייץ לוחץ עלי . עדיין לא מבינה שלא משנה מה אלבש יהיה לחץ.. שזה צירים בכלל.. הם לא יפסיקו. מורידה את הטייץ. הקלה לבדיוק כמה דקות.. מרגישה שניצחתי.. שוב פעם מתחיל.. קוראת לאחות.. מבקשת משהו לכאבים נותנת לי כדור אדום. מצליחה להירדם.. אולי שעה..
מתעוררת לחץ מטורף.. אני עצבנית. חייבת שיגיע הבוקר.. חייבת להתהלך.
מגיע הבוקר. מוניטור יוצא תקין באמת הלחצים נרגעו קצת.. עדין מאשימה את רון שהביא לי טייץ. ושזה בגללו והוא לא הביא לי משהו נוח ללבוש.
יורדים לאולטרסאונד.. לוקחים אותי עם כסא גלגלים.. הטכנאית רואה דברים שלא אוהבת .. קוראת לעוד מישהו גם הוא בודק ולא מרוצה.. "מה?? מחיקה מלאה???" כן כן מפה את לא זזה.. הטכנאית כל כך מרחמת עלי שלוקחת אותי בעצמה חזרה להייריסק.. הרופאים עומדים מחוץ לחדר שלי . מדסקסים.. נכנסים ומתחילים לדסקס על המצב שלי. ולי רק עובר בראש מחיקה מלאה מחיקה מלאה .. אני עוד רגע בלידה.. סוף סוף משהו שאני זוכרת מהקורס הכנה..
בסוף הרופאים מחליטים שאני יורדת לחדר לידה. מגיעה לחדר לידה .. מלבישים אותי פותחים ורידים עירוי ועוד עירוי ואנטביוטיקה ובום צלסטון ופרופסור שבא ואומר שהולכים לנסות עלי משהו חדשני..(גם כן חדשני.. אחכ התברר לי שאומרים את זה לכולם) ופרזולט ומגנזיום ועירוי בודקים פתיחה.. 3 "אסור לגעת בה יותר" מבקש הפרופסור כולם איתי בחדר למשך שעתיים בערך.. ופתאום רגיעה.. אין לחצים שקט ושליו וכל הצוות לאט לאט עוזב את החדר.. השעה כבר אחהצ.. איכשהו עבר מלא זמן.. אני עדין בתוך הסיוט של הלילה הקודם בהייריסק. מנה שנייה של צלסטון לטוסיק השני. אמא ואחותי מגיעות.. תשושות מהנסיעה.. רון הולך להוציא את הכלבה.
אני בינתיים בסדר האוטוסיבן עשה את העבודה. כך עובר לו עוד זמן ועוד קצת זמן ועוד זמן וכבר ערב מאוחר. מתחילה עוד פעם להרגיש את הלחיצות.. רון אומר שיש צירים ושהם מתחזקים.. אני צוחקת ואומרת אה וואלה.. לא מרגישים בכלל בנימה מזלזלת ובתוך תוכי עדין מכחישה את סיפור הצירים והמח מנסה למצוא פתרון לכאבים האלה שחוזרים ומשתקים אותך כל כמה דקות.. הכחשה מוחלטת. לילה כבר 00:00 שולחת את רון הביתה.. האחיות נכנסות ויוצאות.. ואני משתינה להם לתוך הכלי המקולל.. מתאפקת כל פעם עד שכואב ורק אז קוראת להם. אסור לי לקום. אסור לזוז הכאבים מתחזקים משעה לשעה.. ועדין הכחשה מוחלטת.. האחות מגיעה.. כי קראתי לה. ראיתי שהסדין מלא דם. אני אומרת לה שנראה לי יצא הפקק. היא אומרת מה פתאום איזה פקק.. את לא הולכת ללדת זה כנראה מהבדיקות שעשו לך.. ואני חושבת לעצמי.. יש סיכוי שהיא עוזרת לי להתכחש לסיטואציה?!
הכאבים מתחזקים ממש מתחזקים..

אני כבר בוכה לעצמי בחדר.. לבד עם התמונה של הנוף של ג'אסר. קוראת לאחות.. בוכה לה מכאבים.. היא מסתכלת במוניטור.. עם פרצוף קפוא ומחזיקה לי את היד חזק.. היא לוחשת לי שאולי הגיע הזמן לקרוא לבעלי.. ומוסיפה שהיא קוראת לרופא לבדוק פתיחה ואני מסתכלת עליה בחשדנות.. הרופא מגיע ומציג את עצמו ומבקש ממני רשות לדחוף את היד שלו.. זוכרת את הכאב החד הזה עד עכשיו. רציתי להרוג אותו. הרגשתי שהוא חותך אותי ואז הוא מכניס עוד קצת את היד ואומר "סליחה.." ממש הסליחה שלך עוזרת.. ואני צורחת!!! ובוכה.. זאת הייתה הצרחה הראשונה שלי. פתיחה 6.
ב3:45 אני נשברת ומתקשרת לרון. לא יודעת למה התקשרתי.. נראה לי שכבר לא היה לי נעים לקרוא לה. איך שהוא מגיע אני מבקשת אפידורל אפילו שהצהרתי שאני בחיים לא אקח אפילו שאני מתכחשת לחלוטין לסיטואציה שאני נמצאת בה.. הרי אפידורל לוקחים רק שעומדים ללדת.. ואני.. מה קשור ללדת.. רון מגיע עייף. נראה לי לא הספיק לישון במיוחד.. מסכן.
לא עבר הרבה זמן והגיע המרדים. בחור ענק וגבוה. רציתי להתחרט. מוציאים את רון מהחדר. טוענים שזו פעולה סטרילית . מבקשים ממני להתיישב ולא לזוז עם רגליים בישיבה מזרחית ולהתכופף קדימה. אני רק שמעתי להתיישב קפצתי משמחה. אני שוכבת כבר קרוב ליומיים.. ואני בטוחה ומשוכנעת שכל הכאבים ( הצירים) זה בגלל השכיבה.
אני מתיישבת בסבבה שלי מדמיינת הקלה וכבר באה להגיד למרדים שהוא יכול ללכת. הוא מבקש לא לזוז. אני מתחילה להרגיש את הלחץ שוב ופתאום בום מגיע ציר.. ואני צורחת וכמובן זזה. המרדים נוזף בי ומאשים אותי שעכשיו הוא צריך להתחיל הכל מהתחלה ושאני לא אתנהג כמו ילדה ולא לזוז זה לא לזוז ואני בוכה לו "אבל כואב!!!" והוא לא מגיב רק אומר וחוזר לא לזוז ולא לנשום. שכחתי לציין שהיה נראה שהערתי אותו.. ואף אחד לא אוהב שמעירים אותו.
לבסוף הוא מצליח תוך כדי הציר.. יותר נכון להגיד לבסוף אני מצליחה תוך כדי הציר.
אני מתחילה להרגיש סחרחורת.. ושהכל סוגר עלי.. ולחץ וקשה לי לנשום.. הלב מתחיל לדפוק מהר ואני מתחילה לחשוב שאני עומדת להתעלף. מתארת לאחות מה אני מרגישה והיא מחייכת אלי ואומרת שהכל טוב.
עוברת חצי שעה אולי שעה ואני מתחילה להתאזן.. אבל אז האחות נכנסת מהר לחדר ישירות למוניטור.. ואומרת בעדינות הדופק קצת ירד.. זה יכול להיות גם ההשפעה של האפידורל. ואני חצי איתה חצי לא איתה לא אכפת לי איפה אני מה אני ומי אני.. רק רוצה שרון יישב כבר כי העמידה שלו לא נותנת לי מנוחה.. בסוף הוא מחליט לנסות לישון ואני זוכרת את עצמי ישנה ומתעוררת ישנה ומתעוררת . באיזשהו שלב בתוך כל הערפל הזה מתחלפת לה עוד משמרת.. רק שהפעם זה לא רק האחיות זה גם הרופאים. נכנסים שוב 8 אנשי צוות.. ושואלים מה קורה איתי.
מחליטים לבדוק פתיחה. אני מתחננת שלא כי כאב לי מאוד בפעם הקודמת. והם אומרים שלא אדאג אני עם אפידורל ולא ארגיש כלום. הרופא מכניס את היד.. הפרצוף שלו מופתע..
פתיחה מלאה! מבקש מעוד מישהו לבדוק וגם הוא מסכים פתיחה מלאה. אני ורון מסתכלים אחד על השנייה צוחקים לא מבינים לא מעכלים.. האחות מבקשת ליידע את הפגייה.
עושה לי הכנה קצרה ותוך כדי מסדרת את החדר לקראת לידה.. ואני עדין מכחישה..מבינה מה קורה מסביב אבל מכחישה. מתפללת לא לקיסרי. האחות המיילדת מתוקה. האמת שכל המיילדות שבילו איתי בחדר לידה במשך היומיים היו מתוקות..
תוך כדי שהיא מכינה את החדר ( השעה כבר 7:30) אמא נכנסת.. וכולם נראים עייפים. רון הולך להביא לעצמו קפה.. מפה אני זוכרת בעיקר שהקשבתי למה שקורה בחדר כדי להבין מה גורלי.
ממה שהבנתי עד עכשיו. אני בלידה העוברים במצג ראש ראש זה אומר שלא הולכים לקיסרי הדפקים בסדר. קיבלתי את כל הזריקות וכל החומרים שהייתי אמורה לקבל ושיעזרו לקטנטנים לשרוד בחוץ.. אני בלידה.. אני בלידה.. אני בלידה.. מתי זה קרה .. איך הגעתי לפה? אבל למה? יש עוד מלא זמן.. איך זה הגיוני.. למה התעקשתי להמשיך לעבוד?? סתומה סתומה סתומה עקשנית סתם נלחמת לעבוד.. מה זה נתן לך.. ועוד כמה האשמות עצמיות שסתם גורמות להרגיש רע..
היד שלי נראית כמו צינור עם מחברים..
בשלב הזה אני חושבת שהיו 8 אנשים בחדר ואמא שלי ורון האחות המיילדת מסבירה שכולם הולכים להישאר עד סוף הלידה. אני מסתכלת על כולם טוב טוב בוחנת כל רופא אח או אחות שהיו שם. וכולם מסתכלים על הנתונים מסביב. מוניטור..צירים..דפקים..עירוי..אולטרסאונד.. בין הרגליים.. אחד על השני.. תאורה מסנוורת מהתקרה.. פלאפון.. רון עומד ליידי ואמא על כסא יושבת בצד ומחזיקה את התיק חזק.. רון מביא לה את המצלמה.

בשלב הזה בין כל ההמולה האחות מוצאת זמן לספר לנו שגם היא ילדה פגית והיום היא ילדה גדולה ובריאה ושהכל יהיה בסדר.. ושהתפקיד של רון זה לרוץ אחרי האינקובטורים ולצלם לי את הקטנים כי יקח זמן עד שנוכל לגעת בהם.
אני זוכרת אותה ממשיכה לספר עוד סיפור או שניים ויותר מזה כלום. ואנחנו מהנהנים בראש כמו ילדים טובים ונאמנים לפקודות המפקדת. כמה המוח מסוגל להדחיק או לא להבין מה קורה מסביב.. הרופא מגיע לפקוע את המים. איזה זרם..
"טוב קסם .רגל ימין פה.. רגל שמאל פה.. ברגע שתרגישי ציר תדחפי.."
רגע רגע רגע רגע.. מה להרגיש? ציר?( ממתי יש לי צירים. הראש מסרב להאמין שוב..)
אז שואלת.. מה אני אמורה להרגיש?.. איך דוחפים? לאן?
האחות מחכה במוניטור שיגיע הציר ואומרת לי הנה עכשיו.. מרגישה את זה?? ואני מרגישה משהו.. וזורמת איתה, כן אני דוחפת.. דוחפת דוחפת דוחפת והיא עוצרת אותי לא לא לא את דוחפת לא נכון.. אוקי אז איך?.. את צריכה לדחוף כאילו את עושה קקי.. ואני בחרדה מהדבר שפחדתי ממנו מכל.. אבל יברח לי.. אני והיא מדברות על זה רגע בין כל ה8 אנשי צוות שם.. אני מסבירה לה שזה בעייתי כי ביקשתי חוקן ולא נתנו לי והיא מסבירה לי שזאת לא פעם ראשונה שלה וסתם אנחנו מבזבזות זמן. בזמן שאני מבולבלת שם על המיטה בלידה נכנסת אחות שסיימה את המשמרת שהחזיקה לי את היד כל הלילה. היא מתוקה כל כך שמעה שאני בלידה ורצתה להישאר עד לסוף וגם עכשיו היא החזיקה לי את היד ואמרה שעניין החוקן שטויות ושרגילים והכל בסדר.
ואני נכנעת.. כי פתאום אני קולטת שכולם מסתכלים עלי בפרצוף מוזר..
דוחפת דוחפת דוחפת דוחפת עוד שניה מתפוצץ לי המוח.. יוצאים לי קולות מצחיקים מהגרון.. רון מחזיק לי את הברך ומושך אחורה.. ואני דוחפת וממש עוד שנייה מתפוצץ לי וריד במוח.. האחות עוצרת אותי ואומרת יופי כל הכבוד עבודה נהדרת.. עכשיו מנוחה.. ואני נאמנה למפקד נחה.. יש רעש נוראי ושקט בלתי נסבל במוח שלי. תוך פחות מ3 נשימות עמוקות מתחילה להרגיש את מה שהיא אמרה לי מקודם.. אני שואלת אותה.. לדחוף שוב? היא מחייכת אלי ואומרת כן חמודה. ושוב פעם דחיפה ארוכה ומתמשכת.. ועוד כמה ורידים בטח התפוצצו לי במוח.. אני עוצמת עיניים כשאני לוחצת ושומעת קולות של יופי יופי יופי עבודה נהדרת ואמא שלי מהצד אומרת לי להפסיק ללחוץ כי אני מסגילה.. והאחות צועקת עליה.. "אהה אמא אם את רוצה להישאר כאן אז לשבת בשקט בצד. את יכולה לצלם וזהו.. "ואמא גם קשובה להוראות המפקד עושה מה שאומרים לה .
האחות מכריזה היא ג'ינג'ית. ומבקשת את ידי כדי שארגיש את הראש וקוראת לרון לבוא ולראות.. לא זוכרת את הפרצוף של רון.. לא זוכרת אותו האמת בכלל חוץ מפעם אחת שהוא התקרב אלי וניסה לתת לי נשיקה ולהגיד לי כל הכבוד והעפתי אותו בבוז.. אומרים שזה נורמאלי. מרוב שהתלהבתי שאני מבינה כבר מה צריך לעשות אז חיכיתי לציר הבא ובאתי לדחוף שוב.. האחות קלטה אותי ועצרה אותי מייד ונבחה עלי שעכשיו עושים רק מה שהיא אומרת.. ( כן המפקדת) .
השמן שקדים זרם שם ונשפך לכל מקום.
עכשיו האחות אומרת להרפות להרפות להרפות ולא לדחוף לא לדחוף לא לדחוף..
ואני מסתכלת על התמונה של ג'אסר מאחורה ונכנסת לעולם אחר..
בשלב הזה אני מרגישה ריקנות.. אפטיות.. עצב.. התרגשות.. נחושה לעמוד במשימה ובהלם. בעיקר יודעת שאני חייבת לסיים את הלידה הזו כבר. בא לי כבר להיות בחדר לבד ולבהות בקיר. האחות מחזירה אותי למציאות. עכשיו דחיפה קטנה…. דוחפת….
והופ. אני רואה אותה. יצור קטן וסגלסגל עם ידיים רגליים ראש וגוף. אני לא מעכלת.. מניחים אותה עלי ממש לשנייה ומחזיקים אותה בצורה שלא אהבתי לראות.. היא בוכה. אני יודעת שזה סימן טוב. והופ לקחו אותה.. לא ברור לאן ולא ברור מה הולך לקרות עכשיו..
כל הרופאים והאחיות מסתובבים עכשיו בחדר.. זוכרת שאני רואה את רון בוכה.
הרופאה מביאה מכשיר אולטרסאונד קטן. בודקת מה המנח של העובר השני. מכריזה שלא ממש ברור לה ושנראה לה ראש למטה.
רופאה אחרת פוקעת לי את השק השני ו..
( אני לא אשכח את זה לעולם) קיבלה חתיכת שפריץ.. מה זה שפריץ כל הפרצוף שלה מי שפיר. אני בעצמי נגעלתי מהעניין והפרצוף שלה בישר גועל ברמות גבוהות. ביקשתי סליחה ושאני מצטערת.. והיא עוד שנייה מקיאה עלי.. אומרת שהכל בסדר והולכת להחליף בגדים ולשתוף עצמה.
היא חוזרת ודוחפת את היד שלה.. הרגשה קצת מוזרה. היא ממששת וממששת. אני זוכרת שהייתי במתח.
היא אומרת שזה לא ראש שזה טוסיק. מפה היא מכריזה בקול רם כל מה שהיא עושה והרופא ליידה מייעץ לה.
היא תופסת את הרגלים שלו ומתחילה למשוך וכולם צועקים לי לא לדחוף ולא ללחוץ ותנשמי עמוק. היא אומרת שהיא מכאיבה לו.. ואני רואה את הפרצוף שלה והיא מסתכלת על הרופא השני והוא מורה לה להמשיך למשוך והיא חוזרת שהיא מכאיבה לו. והוא אומר לה למשוך.
דקה אחת של משיכה וגם הוא בחוץ..
הוא יצא סגול, רפוס , סמרטוט, שמוט, מסכן, ולא בוכה. קיבלתי אותו למאית השניה עלי. לקחו אותו.. ואני בנימוס שואלת למה הוא לא בוכה… לא ממש קיבלתי תשובה יותר מאף אחד.. רק שלקחו אותם לטיפול והאחות המיילדת קראה לרון. רון יצא. נעלם להרבה זמן.. בירכתי את כולם בתודה וכולם אמרו לי מזל טוב. לאט לאט יצאו כולם מהחדר. האחות בדקה עם צריך תפרים ואמרה שכלום. הכל הודות לשמן שקדים שנשפך שם לכל עבר. מזל שמישהו לא החליק. היא מתחילה לנתק אותי מהמכשירים ומדברת איתי תוך כדי. אני זוכרת שאני כלכך שמחה שזה נגמר וזוכרת את עצמי חייכנית ומאושרת. והמוח לא מרפה מלשאול מה לעזעזעל קרה עכשיו.. איפה התינוקות.. איפה רון.. למה ילדתי.. ולמה הוא לא בכה.. לא התרגשתי. לא כאב לי. לא היה לי נעים. לא הרגשתי כלום חוץ מהרגשת חור ענק בבטן. וזעזוע. לא מאמינה שזה מה שקרה עכשיו. הבטן ריקה. ואנחנו מחכים שהשיליה תצא. המיילדת מבקשת ממני לדחוף פעם אחרונה.. הפעם כבר אין אף אחד בחדר. רק אני אמא שלי המיילדת ושילייה ריקה שנראית כמו חתיכת בשר שלא קשורה לכלום. האחות בדקה את השילייה. הכל תקין עוד מעט יגיע סניטר לקחת אותך למחלקה. בירכתי אותה בתודה והיא איחלה לי בהצלחה.. רון נכנס לחדר. העיניים שלו מזוגגות והוא מאוד נרגש. הוא מראה לי תמונות שלהם.. בום!.. החור בבטן גדל. מסתכלת על השני.. בום!.. החור בבטן כבר כואב. וואוו לא צפיתי את זה. אמנם הצבע שלהם טוב. אבל מה זה כל החוטים?? מה מחובר להם לאף? מה קרה להם? מה עשיתי?! נופל לי האסימון. (את כל זה אני לוחשת לעצמי בראש) ואני לא אומרת הרבה. רק מסתכל על רון ואנחנו נרגשים ביחד. רון לא מפסיק לבכות. ואני לא מבינה אם זה מהתרגשות או מפחד.. דר אלון לא נתן לו ממש להתקרב. וביקש שיחזור אחכ. כל שנישאר זה לחבק אותו ולנחם אותו על מה שראה. כי זה לא היה פשוט..
קצת טלפונים.. קצת הודעות.. קצת תמונות.. ואני לא מעיזה לדבר עליהם. ולא רוצה לחשוב עליהם. ואני מפחדת. ולא אומרת מילה. רק שואלת את עצמי ובקול רם; למה אני לא מתרגשת. מגיע סניטר מאחל מזל טוב. ואנחנו עוברים למחלקת היולדות. תקעו אותי רביעית בחדר של 3 במעבר.. אמרו זה לבינתיים עד שמשהי תשתחרר.. ואני מחייכת ומנומסת. ואומרת אין בעיה.. מה שצריך. כולם עם התינוקות שלהם.. חלק בדיוק קמות בפעם הראשונה אחרי קיסרי ובאמת.. ריחמתי עליהן. זה היה נראה נורא נורא נורא קשה ולא סביר. אמא ונועם מלוות אותי. ואני שולחת אותם להביא לי אוכל נראה לי. או קפה.. אני חייבת שנייה להיות לבד.. שנייה.. אני חייבת להבין מה קרה פה עכשיו.. לא מצליחה ממש להתמודד עם המציאות.. רון חזר לפגייה. אמא ונועם הלכו לקניות.. אני נשארתי עם חיוכים עקומים למשפחות החדשות בחדר . כולם במסדרונות עם התינוקות שלהם.. משפחות חדשות..
אני מרגישה את החנק עולה והחור בבטן גדל.. והבטן ריקה. לא נשארו בה חיים. רק התחושה של הבעיטות עוד שם. אני מרגישה אותם כאילו לא יצאו עדין. מלטפים את הבטן מבפנים ומנחמים אותי במקום שאשמור עליהם ואנחם אותם.

הפגייה הייתה "משעממת" בהשוואה לשכנים שהיו לנו בין העריסות והאינקובטורים המוסיקליים.
חוויה כלכך חזקה ומשונה שמשלבת כלכך הרבה משתנים..75 יום של פגייה.
היום אחרי כמעט שנה אני רק מתחילה לעכל את כל מה שקרה..

לילי נולדה במשקל 1180 גרם , אפגר 5,8
שי נולד במשקל 1440 גרם, אפגר 2,8
20150616_190807
היה לי פחד גדול להשתחרר הביתה. יש משהו בפגייה עם כל הצוות הרפואי 24/7 שגרם לי לחשוב שמשהו לא בסדר איתם.

ובגלל שהם ילדים ראשונים הידע בתינוקות בני יומם הוא לא גדול.

לילי ושי סבלו מהפסקות נשימה לאורך כל תקופת הפגייה.

מפחיד!! אני זוכרת שאם הזמן כבר ידעתי לזהות לפני המוניטור שזה עומד לקרות ובעיקר סביב האוכל.

פתאום הפרצוף שלהם קופא והם נהיים שמוטים והשפתיים מכחילות וגם מתחת לעיניים ואז עוד צריך להמתין כמה שניות כדי לראות אם הם מתגברים על זה לבד.. ובסוף תמיד הגיעה הצביטה ברגל והבכי שלהם ואז הצביטה בלב שלי.

השתחררנו הביתה אחרי התאריך לידה משוער. שי כבר היה מעל 3 קילו והשתחרר יום לפניה.

בגלל שכלכך פחדנו מהפסקות נשימה נוספות ביקשנו להשתחרר עם מוניטור לשניהם.

ואכן כך קרה.

אמא שלי (מלאך) גרה אצלנו למשך 5 חודשים!! ועזרה בהכל.

תקופת ההסתגלות בבית הייתה קשה מאוד והיו רגעים רבים שנשברתי.

לילי סבלה מגזים קשים ובכתה וצרחה בלי הפסקה.. 5-6 שעות ברצף של קפיצות על הכדור פזיו. ואני בעקבות הבכי הזה כבר חשבתי שמשהו לא בסדר אצלה.. משהו כלכך כואב לה ואני לא יודעת מה הוא. הרגשה של חוסר אונים והאשמות על האשמות על האשמות.

שי היה שקט מאוד. ולקח לו הרבה זמן לפתוח את העיניים. היה נראה שהוא מפחד לראות את העולם.

הם היו מבוהלים מכל רעש קטן.

הם התפתחו יפה מאוד בהתאם לגילם המתוקן.

ואפילו על המוניטור ויתרנו כעבור שבועיים.

יש איזו עננה כזאת כמו בסרטים המצויירים שלא משנה לאיפה אתה הולך יש ענן גשם שמסתובב רק מעליך. אז ככה אני מרגישה בנוגע לפגות.

תמיד יש איזה ענן מעלי שקוראים לו פגות.

עם הזמן הענן הופך להיות קטן יותר וגם אני זוכרת לרוב לקחת איתי מטרייה ומעיל גשם כדי לא להתרטב והזמן.. כמה שהזמן עוזר.

אם היה בן אדם שקוראים לו "זמן" הייתי מחבקת אותו חזק חזק ואומרת תודה. תודה שהזמן עובר ולומדים להתגבר כל יום קצת.

היום הם אוטוטו בני שנה מתוקים ומצחיקים אין זכר למה שקרה לפני כמעט שנה.. אין חוטים שמחוברים לגוף..אין הפסקות נשימה.. אין ציסטות במוח אין חלקים בלב שצריכים להיסגר אין אוכל מיוחד.. אבל הענן עדין כאן מזכיר לי את כל הסיפור מחדש. וזה ממלא אותי בגאווה כלפיהם. איזה גיבורים!

מאחלת להם שתמיד יהיו להם כוחות להצליח ולהתקדם.

IMG-20150917-WA0010

פורסם בקטגוריה סיפורי הורים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.