טור אישי – מאת סאלי ארוילי

ב- 13.9 בשעה 22:00 הגעתי למיון בבית חולים "בילינסון" עם צירים מוקדמים, האחות קיבלה אותי ובנוהל הרגיל לקחה בדיקת שתן ודם מדדה חום ולחץ דם. ושלחה אותי לבדיקת מוניטור. במוניטור אכן הופיעו הצירים…. לאחר חצי שעה של מוניטור חיברו לי עירוי נוזלים נשלחתי לחדר המתנה וחיכיתי בסבלנות לרופאה. בשעה 23:00 קראו לי להיכנס לרופאה, הרופאה שאלה והתעניינה הסברתי לה שיש לי צירים ממש סדירים שהולכים ומתגברים…. ואני רק בשבוע 27, היא העלתה אותי לבדיקה, בבדיקה היא הודיעה כי יש פתיחה (2)… ושכעת יכניסו אותי לחדר לידה ויעשו את הכל כדי למנוע את הלידה. במקביל הגיע רופא בכיר שהסביר לי מה הולך להיות… ההסבר שלו היה שיש סיכוי של 50 50 ייתכן שיצטרך ללדת עוד היום ומצד שני ייתכן כי יצליחו לעקב את הלידה. וכך פינו עבורי חדר לידה… בשעה 23:15 הודעתי לליאור שהיה באותה עת בעבודה שמכניסים אותי לחדר לידה ושיבוא במהרה…. בחדר לידה חיברו אותי למוניטור וקיבלתי חומר להפסקת צירים ומגנזיום לעוברים למזלי את הזריקה להבשלת ריאות קיבלתי באשפוז מספר ימים לפני כן.

ליאור הגיע בערך בחצות, הרגשתי שהצירים הולכים ומתגברים, המיילדת אורה שהתה איתי בחדר וניסתה להיות אופטימית… היא הסבירה כי הצירים במוניטור נרגעים וזה סימן טוב….לבינתיים החתימו אותי על הכנה לניתוח קיסרי והסבירו על כל הסיכונים, לא יכולתי אחרת כי המנח של אחד היה ראש שזה מצויין אך המנח של השני היה לרוחב ולכן הכיוון היה ניתוח קיסרי….

לאחר עוד זמן קראתי למיילדת והסברתי לה שזה פשוט לא הגיוני שאני מרגישה צירים מאוד כואבים, אומנם המרווח בינהם ארוך יותר אך הם מאוד חזקים ולוחצים…. המיילדת קראה לרופא, הרופא הגיע והסביר שהוא לא רוצה סתם לבדוק כי חבל ליצור "גירוי", הסברתי לו שזו לידה שנייה שלי ואני יודעת מה אני מרגישה…. הוא השתכנע ובדק…. נדהמתי לשמוע את המילים שיצאו לו מהפה פתיחה 8 מיד חדר ניתוח תקראו לסניטר… וכך מצאתי את עצמי מבוהלת עד מאוד לקראת הכנה לניתוח מורידה תכשיטים ומובלת לחדר ניתוח… בכניסה לחדר הניתוח פגשתי את הסניטר (שכן של ההורים של ליאור- כן העולם קטן…).

הסניטר לקח אותי לניתוח וניסה להרגיע. הסבירו לי שאין זמן ולכן יעשו לי הרדמה כללית, הרופאה שקיבלה אותי בחדר מיון הגיעה לפני ההרדמה והודיעה לי שהיא פה ושהיא נוכחת בניתוח ושהכל יהיה בסדר… רגע לפני שאני צוללת לשינה עמוקה הגיע המרדים ונתן לי לשאוב את חומר ההרדמה. הניתוח ערך כ 45 דקות במהלכם המתינו בחוץ אמא וליאור, בשעה 2:13 נולד הבן- יאיר ו2 דקות אחרי הבת- תהל….

סאלי-486x266

בסיום הניתוח בעודי עדיין מורדמת, יצאה המיילדת והודיע לליאור "מזל טוב אבאלה יש לך שתי בנות, ליאור התפלא ושאל שתי בנות??? הייתכן אני יודע על בן ובת. המיילדת חזרה לבדוק ויצאה בשנית והודיעה כי יש שתי בנות…. ליאור הלך עם צוות מהפגייה, עם איציק המיילד וכמובן עם הקטנטנים להתאשפז בפגייה, כשהגיע לפגייה ליאור התבשר שיש לנו בן ובת והפעם באופן סופי…

בשעה 3:30 לפנות בוקר מצאתי את עצמי מתעוררת בחדר התאוששות עם כאבים עזים … הודיעו לי שהניתוח עבר בהצלחה והתינוקות נשלחו לפגייה… הביאו לי חומר להרגעת כאבים….. התחלתי לבכות דמעות של כאב, בלבול אולי עצב ושמחה הכל ביחד…

באה האחות ואמרה לי שיהיה בסדר הביאה לי מעט מים להרטיב את השפתיים … שלחה בחורה לבדוק אם יש מישהו בחדר המתנה שיוכל להיכנס אך אימא וליאור היו בפגייה.

האשפוז בפגייה היה ארוך ומייגע, יאיר אושפז למשך 70 ימים ותהל 54 ימים. במהלך האישפוז חווינו רגעים לא פשוטים, חיינו את היום ביומו, וכל התקדמות קטנה היתה משמעותית ומילאתה אותנו בכוחות רבים…. במהלך האשפוז תהל ויאיר היו מחוברים למוניטור 24 שעות ביממה, הם חטפו זיהומים, חיידקים ונאלצו בכל פעם להיות בצום ולאחר מכן "לבנות כלכלה" (להתחיל אוכל בכמויות קטנות)….

את האשפוז בפגייה ניתן לתאר כלונה פארק קטן ואולי נסיעה על רכבת הרים, פעם עולים ופעם יורדים…. יום תהל מתקדמת ויאיר חוזר אחורה ויום יאיר מתקדם ותהל חוזרת אחרונית… ממש מתסכל…

לשמחתנו הרבה צוות האחיות והרופאים בפגייה דאג להסביר והיה שם עבורנו גם ברגעים הקשים…

לאט לאט תהל ויאיר מתקדמים ומתחילים לדבר איתנו על שחרור, הרגע שלו ייחלנו, השמחה גדולה ואנו מאושרים עד הגג…. למעשה עד שהרגע לא הגיע לא עיקלנו את זה.

סוף סוף הולכים הביתה, תהל השתחררה ביום ראשון ה – 18/11 ויאיר השתחרר שבועיים לאחר מכן בתאריך ה 2/12.

_____________________________________________

IMG_3636

שנה חלפה שנה עברה ומי היה מאמין? אתם פה איתי, מילאתם את ביתנו באושר ובשמחה והפכתם אותנו ממש למשפחה. כל זה ממש לא מובן מאליו! ילדתי אתכם יומיים לפני ערב ראש השנה. ואפשר לומר שקיבלתי אתכם מתנה לשנה החדשה….

במבט לאחור אני לא מצליחה להתנתק ממה שהיה! הרי נולדתם הרבה לפני הזמן (שבוע 27), ומה לעשות תחושות האשמה לא רוצות להרפות… חושבת על כך שבגללי התחלתם את החיים ברגל שמאל ובמקום לקבל חום ואהבה מהורים מחבקים קיבלתם אינקובטור שהפך להיות ביתכם בפגייה, במקום שאניק אתכם אכלתם דרך זונדה, במקום לקחת אתכם לבית שקט ורגוע קיבלתם חדר טיפול נמרץ עם המון רעש וצפצופים, ובמקום יד מלטפת קיבלתם דקירות ועירויים . ולא תמיד הייתי שם עבורכם והתחושות הקשות ממשיכות לחלחל ולא מרפות.

שנה עברה ומה לעשות אני עדיין לא מצליחה להתנתק ממה שהיה! אני נזכרת בתחושות במחלקת יולדות שכולן עם ילד ואני לא. ובערב ראש השנה במקום לבלות בחיק המשפחה אני צועדת בשארית כוחותיי כדי לראות אתכם…

ובחזרה לחדר אני רואה את כולן מניקות, ולי אין בשביל מי…

וכולם מתקשרים לשאול בשלומנו, אבל אף אחד לא באמת אומר מזל טוב או מברך בשנה טובה… ואני נזכרת שהייתי החדר היחידי במחלקת יולדות שהוא לא מלא בזרי פרחים, מתנות ומבקרים כי אף אחד פשוט לא ידע איך להגיב.

אז מי הכין אותי לזה?

מי יכול להבין איך זה לשבת במחלקת יולדות בלי הילדים שלך? להשתחרר הביתה בתחושה נוראה שאת בבית והם בבי"ח? אפילו ללכת לקנות עגלה חדשה מלווה בתחושות לא נעימות ושאלות עוקצניות מהמוכרים? זה בשבילכם? באיזה חודש את בכלל?

ויש עדיין רגשות אשמה שפשוט לא מרפות ומפוצצות את הנשמה

וההתמודדות עם הסביבה היתה ממש קשה! כולם לא יודעים מה להגיד אז מעדיפים לשתוק ואת מנסה להסביר בסבלנות מה קורה איתם ולמה אין עדיין שמות ולמה הם לא עולים במשקל, ושאת ממש לא יודעת כמה זמן האשפוז ייקח. ומה לעשות אי אפשר לראות אותם, וכששואלים אותך איך אפשר לגעת בהם? זה לא מסוכן? ואת ממשיכה להסביר שהם זקוקים למגע לחום ולאהבה. והנושא הקשה כמה הם שוקלים ? ואת מסנה להסביר שזה תהליך ושזה לוקח זמן ואת כל כך שמחה שסוף סוף חציתם את הק"ג אבל אז משווים אותם לקילו סוכר…

ומה מספרים לאחותם הגדולה ? יש לך שני אחים אבל הם נשארו בבית חולים עד להודעה חדשה? ובכל יום את פוחדת מהמחר ובכל בוקר את חולפת בפני שער בי"ח עם עיניים נפוחות אחרי לילות בלי שינה ובכל כניסה לפגייה את לוקחת נשימה עמוקה ובדרך לאינקובטור את מתפללת שלא יבואו לדבר איתך כי אז זה אומר שהכל בסדר… ואם קוראים לך מהמסדרון את מבינה שמשהו רע קרה….

ואז לראות את הצוות הרפואי נלחם למענם, מנסה ומשתדל ליצור אוירה רגועה אבל איך אפשר אחרי מספר דקות הצפצופים בחדר מוציאים אותך מדעתך… ואת תוהה איך הם מרגישים עם כל הרעש וההמולה? והצוות מנסה לעבוד עם המון רוגע ושלווה ומשדר אופטימיות ואת מפחדת לשאול חסרת ביטחון לא מבינה מה נפל עלייך ומקווה שתתעוררי מחלום הבלהות… אך חלום הבלהות זאת המציאות את מבינה שאין ברירה עומדת על שתי הרגליים ומתחילה להתמודד שואלת שאלות ונלחמת על הקטנים שלך ובמקביל מתחננת לאלוהים שישמור עליהם! ומקווה שהכל יהיה בסדר!

אבל אז את מגלה שזה לא כל כך פשוט כפי שזה נשמע ושזאת הולכת להיות מלחמה על החיים! וביום למחרת שאת מגיעה את מבינה מתוך השקט שהשכן החדש פשוט לא שרד! וכולם שותקים ואף אחד לא מדבר על זה ומיד מגיע שכן חדש ומלחמה חדשה… ובכל שעה הגוזלים נאבקים מחדש וכל נשימה שהם נושמים לבד זו תחושת הקלה ויציאה מחדר טיפול נמרץ מרגישה בשמיים, אבל אז את נקרעת בין אחד שנמצא בחדר טיפול נמרץ נלחם על חייו ושנייה שמתקדמת ואפילו עברה כבר חדר… ובבוקר מפתיע הגיע טלפון שמבשר רעות את הרי הבנת שאם לא מתקשרים אז הכל בסדר ומקפיצים אותך להגיע מיד לפגייה ואת מגיעה בבהלה ושם מודיעים שיש ניתוח חירום שהמצב ממש לא טוב ומכינים אותך לגרוע מכל ולפני הניתוח מבקשים להיפרד ורק המחשבה על כך שאולי זו פעם אחרונה פשוט לא מרפה את שוכחת פתאום שיש עוד אחת ,ואחרי ניתוח ארוך ומורכב חוזרים לחדר טיפול נמרץ ושוב צינורות, מכונות, הנשמה והתאוששות לא פשוטה בכלל ולא להאמין הגוזל שלך פשוט שרד כנגד כל הסיכויים! וכל התקדמות קטנה שלהם פשוט מחממת לי את הלב ! ולאט לאט הם מתקדמים ויש כבר פחות צינורות ופחות צפצופים ורגע השחרור קרב ועד שזה באמת לא קורה את לא מספרת לאף אחד כי בפגייה מאמינים בעין הרע אז אחרי אשפוז ממושך הם מגיעים סוף סוף הביתה ואני יכולה להתחיל ולהעניק להם את החיים הנורמטיביים שהיו אמורים לקבל מלכתחילה!

הגעתם הביתה בהפרש של שבועיים, קראנו לכם יאיר ותהל משמעות השמות הינם הפצת אור וכשם כך אתם מקרינים אור בכל הבית! למרות כל הקושי שבגידול תאומים לא מתלוננת, ובכל יום מברכת על כך שאתם איתי ואני יכולה להריח אתכם בכל הזדמנות מבלי לבקש אישור מהאחות ! אני מרימה אתכם הרבה על הידיים מנסה לפצות על הזמן שהייתם מאושפזים, נמנעת מלהכניס אורחים שומרת על היגיינה סטריליזציה מטורפת, ולאט לאט מתמכרת אליכם! אז היום במבט של שנה לאחור מקווה שהצלחתי לפצות אתכם על תחילת דרככם…. יש לנו עוד דרך ארוכה לצעוד ביחד אני מאחלת לכם, פגים יקרים שלי, תמשיכו להילחם ולצמצם את הפערים!!! אני גאה בכם ושתדעו שעשיתם אותי מאושרת!

אמא

סאלי כתבה המשך – "ליאיר ותהל ליום הולדת שנתיים שקרב ובא" קריאה מהנה:

0     0-1

יאיר ותהל, אתם בני שנתיים וזה כל כך לא מובן מאליו! שנתיים עברו, שנתיים חלפו. שנתיים שהפכתם אותנו למשפחה מורחבת ומאושרת. שנתיים של הרבה מתח, בדיקות רופאים, אשפוזים, ביקורים אצל אחיות ואין ספור מעקבים. שנתיים בהם בית חולים "שניידר" הפך לבילוי יומי. שנתיים של צפייה מה יהיה בעתיד. שנתיים של ויתורים שלנו ההורים על יציאות, סרטים, מסעדות ובילויים והכל בכדי שתהיו מאושרים.

בשנתיים האלו גדלתם, התפתחתם ונתתם לנו ולאחותכם הבכורה סיבה טובה להיות מאושרים בנוכחותכם. שנתיים שאתם מחייכים, נוגעים ומרעיפים עלינו ים של נשיקות וחיבוקים, שנתיים של הצלחה, אהבה והמון תמיכה.

אך, למרות כל האושר והשמחה הלידה שלכם כל הזמן נמצאת במחשבותיי, וכשאני רואה הריון של חברים או משפחה שמסתיים בתאריך המשוער, באופן בלתי נשלט אני מרגישה צביטה קטנה בלב, ותחושת הפספוס פשוט לא מרפה.

אז נכון להיום, אתם ממש שובבים, מטפסים, נוגעים, ומחבלים בכל דבר אפשרי. אתם מלאים באהבה ויחד עם זאת כל כך שונים. מבחינה מוטורית הדבקתם את כל הפערים, אבל עדיין המחשבה על העתיד מתעתעת שם תמיד. עד מתי הפגות תלווה אתכם? הרי אתם עדיין ממש קטנים פיזית לגילכם ואני כבר מזמן הפסקתי לעקוב אחר עקומות ואחוזונים!

וכל שלב בהתפתחות שלכם בו התחלתם לזחול, לשבת, לאכול, לשחק, למלמל וללכת היה עוד נקודת ציון שאפשר לסמן עליו וי.

בכל יום , בכל בוקר, צהריים או ערב , בכל אירוע, מסיבה או התחלה חדשה אני מביטה בכם בהערצה רבה על הדרך הלא פשוטה שעברתם ואני כולי מתמלאת בגאווה, וכשאני מספרת לאנשים שלא מכירים אתכם שנולדתם בשבוע 27 ושנלחמתם על חייכם ואפילו הייתם בסכנת חיים הם ממש לא מאמינים.

אז ילדים יקרים שלי. תמשיכו להיות מדהימים ומאושרים. תמשיכו לשמוח בכל רגע ולהעריף עלינו המון נשיקות וחיבוקים. תמשיכו להדביק את הפערים, ולנצח את כל העקומות והספרים! יש לנו עוד דרך ארוכה אבל תהיו בטוחים שביחד נתגבר על כל המכשולים, ויגיע היום בו אתם תנצחו ולא יישאר עוד זכר לפגות!

מאחלת לכם שנים רבות ומאושרות מלאות באושר, שמחה צחוק והמון אהבה.

a

פורסם בקטגוריה סיפורי הורים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.