טור אישי מאת לירון שרף

אמה שרף 01.08.2014 890 גרם

הסיפור שלי מאוד מורכב…יש משפט שאומר "הדרך אל האושר רצופה מכשולים"

זה בדיוק עלי…. הכל התחיל שהייתי בת 24 והתגלה אצלי סרטן בצוואר הרחם.

מצאתי את עצמי כמו בכדור שלג: בדיקות דם, ביופסיות וצילומים מכל הסוגים.
הגעתי לרופא מומחה בבי"ח קפלן דר' אלון בן אריה הגיע כמו שליח משמיים…נותחתי 3 פעמים בהפרש של חודש בין הניתוחים והגעתי לסוף הטוב אך עם צוואר רחם מאוד מקוצר…
השאלה שריחפה מעל ראשי כל השנים היתה האם אוכל להחזיק הריון תקין וללדת. בכל בדיקת מעקב דר' בן אריה לא היסס לדבר איתי על הנושא ובכל פעם לא הרגשתי מוכנה מספיק. עברו שנים ופגשתי את אהבת חיי שהיום הוא בן זוגי לחיים ואבא של הלוחמת שלי. החלטנו ללכת על זה ובעצת דר' בן אריה לא לבזבז זמן על האופן הטבעי. ד"ר בן אירה המליץ לנו על פרופסור זאב שוהם מנהל מח' IVF בקפלן להמשך טיפול להשגת הריון. אכן התחלנו בבדיקות הנדרשות התחלתי זריקות במשך חודש שלם עברתי שאיבה והחזרה של עובר אחד והתוצאה לא איחרה לבוא…תשובה חיובית הייתי בעננים וקצת מבוהלת מהקרב ובא- לא ציפיתי שיתפוס על הפעם הראשונה.

לקח לי קצת זמן להפנים שאכן אני בהריון. בשבוע 6 חליתי מאוד הסתבכתי עם ברונכיטיס כולל חום גבוה. מהפחד שלא יקרה כלום לא לקחתי כלום לשיכוך כאבים והורדת חום וזה הסתבך לי יותר עד שנתנו לי טיפול אנטיביוטי. לקח לי 3 שבועות לחזור לעצמי. שבוע 10 התחיל לי דימום שחשבתי שזהו…איבדתי את ההריון היקר כל כך,הלכנו למיון והיה דופק…נרגעתי ועם הדימום לא ידעו מה לומר לי רק לנוח.

שבוע אחרי זה שוב קרה ושוב דימום חזק מאוד התקשרתי לדר' בן אריה שביקש שאבוא לבדיקה.

יום למחרת כבר הגעתי אליו ותוך כדי בדיקה הופיע הדימום. הושארתי ללילה להשגחה. הדמעות התחילו לזלוג מעצמם לא ידעתי את נשמתי באותו הרגע. כל כך פחדתי שאאבד את היקר. הדימום פסק ובבוקר למחרת הרופא שחרר אותי וביקש שאנוח ושאגיע בשבוע 14 לתפירת הצוואר וכך עשיתי הגעתי בתאריך שהוזמנתי לאשפוז יום ושוב שוכבת על מיטת ניתוחים בתקווה שיעבור בשלום.בהרדמה מלאה תוך חצי שעה הייתי אחרי עם תפר בצוואר. אושרה לי שמירת הריון, הפסקתי לעבוד ונשארתי בבית. את המעקב המשכתי בתל השומר כי זה היה קרוב לבית. לקראת שבוע 21 הבנתי שרופאים בכירים שם לא ידעו איך להמשיך טיפול איתי מכיון שזה לא מקרה שכיח ולכן החלטתי לדבר עם דר' בן אריה ולהתייעץ על המשך טיפול. הוא ביקש שאבוא להתאשפז בקפלן וכך עשיתי שבוע 22 התאשפזתי במח' הריון בסיכון בקפלן בטיפולו של דר' אדי ויסבוך ואחות ראשית מננה. אני חייבת לציין שהטיפול שם מסור מתחשב ואכפתי מאוד. יום למחרת האשפוז החל מבצע צוק איתן ואיתו האזעקות והיירוטים ריצה לחדר מדרגות ובומים שהיו מרעידים את הבניין.לקחתי את זה כחלק מהחוויה של סיפור לידה. הכל התנהל כשורה המעקב היה תקין מוניטורים,לחץ דם,דופק…עד תחילת שבוע 26 שהתחלתי להרגיש לחצים בבטן תחתונה ולאחר הערכת משקל שהיה קילו הייתי בטוחה שהיא פשוט לוחצת לי על התפר.לא העליתי על דעתי שאני עם פתיחה של 3 . יומיים אחרי נכנסתי להתקלח כמו כל ערב ולאחר מכן הרגשתי שמשהו נוזל לי בין הרגליים קראתי לאחות בבהלה והיא המליצה שרופא תורן יבדוק אותי.באמצע הבדיקה זה קרה…ירדו לי המים הייתי מבוהלת והתחלתי לבכות ביקשתי שידברו עם דר' בן אריה בינתיים הורידו אותי לחדר לידה עם המיטה שהיתה מוצעת בסדינים של הבית, לא היה לי מושג מה הולך לקרות וכל כך פחדתי על העוברית שלי ועלי פחות. התקשרתי בהיסטריה לבן זוגי שאפילו מילה לא הצלחתי להוציא מרוב שנחנקתי מהבכי. הרופא בדק אותי שוב ואכן היתה פתיחה של 3. כאב לי נורא מהבדיקה הזו. הכינו אותי בחדר לידה על מיטה גבוהה בלי שום יכולת לרדת ממנה.השעה היתה כבר מאוחרת מאוד קרוב לחצות הגיעו אלי דר' בן אריה ודר' אדי ויסבוך לוודא ולראות מה עושים.

כל ההריון הדגישו לי שלא אוכל ללדת רגיל רק בקיסרי,שבדקו אותי אישר שאוכל ללדת רגיל,הוציאו את התפר (מה שהיה כאב נוראי נוסף) ושלחו לבדיקה. הצירים המשיכו להתחזק נשארתי ללילה למעקב בינתיים חיברו אותי למוניטור ובשתי הידיים חיבורי אינפוזיות. הלילה עבר שקט יום למחרת גם ובצהריים הגיע אלי דר' בן אריה לעדכן שהכל בסדר ואשאר לילה נוסף למעקב ובבוקר אחזור למח'.

ביקשתי מבן זוגי שילך לנוח בבית גם דודה שלי היתה איתי ושחררתי גם אותה אמרתי שאנוח- לא ישנתי המון שעות. לקראת הערב שוב זה קרה הצירים באו והלכו ושוב באו ונהיו חזקים יותר.התקשרתי לדודה שלי שתגיע שאין לי מושג מה קורה לי.היא הגיעה אלי והתחלנו לספור את הזמן בין הצירים זה הלך והתחזק וביקשתי משהו לשיכוך הכאב.הרופאה בדקה אותי היתה פתיחה 4 וחצי ואישרה אפידורל.

המרדים סיים את פעולתו והרופאה בדקה שוב…פתיחה מלאה אנחנו קרובים ללידה.

דודה שלי מחזיקה לי ידיים אמא שלי עם בן זוגי מחוץ לחדר.מכינים אותי ללידה….כל כך התרגשתי וגם דאגתי בגלל השבוע הצעיר כל כך. התחלתי לנשום בהדרכת המיילדת והרופאה ולדחוף תוך 10 דק' יצאה פיצקי שלנו – קטנה כל כך, נשמה לבד ובכתה כמו תינוק רגיל ורק עינייה הכחולות היו בולטות כל כך.

בכיתי מהתרגשות שהיא יצאה בשלום לעולם. לקחו אותה ושמו באינקובאטור ואז שוב נתנו לי לראותה מבעד לחלונות של האינקובאטור.הלידה עברה בשלום. היא נולדה בתאריך 01.08.14 לילה בין חמישי לשישי 890 גרם של שלמות. בן זוגי נכנס אלי נישק אותי בעיניים דומעות כולו מתרגש על הגיבורות שלו אני ופיצקי. לאחר כמה שעות לא יכולתי להתאפק והלכתי לפגייה לא עיניין אותי לנוח ולישון רק לראות אותה. רציתי ללכת בליווי אחי הקטן שהיה על מדים של צו 8 ובאישור חריג נכנסנו שנינו לראות את האפרוחית. לא יכולתי לעצור את הדמעות. קטנה כל כך בתוך אינקובטור- עיניים גדולות כחולות ומלאה חוטים חסרת אונים לא היססתי והכנסתי יד ללטף אותה ולהרגיש.הייתי מלאת גאווה שיצאה לי לוחמת גולה וקטנה כל כך.

השתחררתי מהאשפוז ופיצקי נשארה בפגיה .נכנסתי שוב לסערת רגשות שהיא שם ואני בבית. 78 ימים היתה בפגיה ולא וויתרתי על יום אחד. אנחנו גרים במרכז וכל בוקר הייתי נוסעת לרחובות וחוזרת בערב.עשיתי איתה קנגורו מהתחלה לא פחדתי רק חיכיתי שיתאפשר. דיברתי אליה, שרתי לה ליטפתי וראיתי יום יום איך היא נלחמת כדי לשרוד ולהישאר בחיים. לוחמת גיבורה שלי-  כל כך הערצתי אותה ונצבט לי הלב כל ערב כשהייתי נפרדת ממנה. זה לא היה פשוט וכל יום היה קשה יותר.

סיבוכי פגות לא היו לה תודה לאל. היום בו נוכל לקחת אותה הביתה קרב ובא.

בתאריך 13.10.2014 באנו לקחת אותה הביתה במשקל 2496 גרם קטנה ועדינה.

היו המון פחדים, לחץ, כאב, וחוסר הוודאות –  מלא דמעות!  וכל זה היה שווה – להביא את פיצקי לעולם.

קראנו לה אמה פירוש השם אינסופי, שלמות. זה בדיוק מה שהיא בשבילנו.

היום היא כבר בת חצי שנה חייכנית מלאה חיוניות עם עיניים כחולות. שוקלת כבר 4900 גרם.

מתפתחת ומתקדמת יפה מאוד לגילה הכרונולוגי ואני גאה בה וגאה להיות אמא שלה.

פורסם בקטגוריה סיפורי הורים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.