טור אישי מאת בתיה נויבירט

לפני חצי שנה זה התחיל הייתי בשבוע 26+6 להריון כשחשדתי שמשהו לא בסדר. טסתי לרופאה שלי שראתה פתיחה קטנה ואישפזה אותי עד ללידה.
כמה התפללנו שנצליח לסחוב חודשיים… אבל לאלוקים היו תוכניות אחרות ואחרי ארבעה ימים בשבוע 27+3 הורצתי לחדר ניתוח בחרום והפיצי שלנו יצא לעולם.
משקלו היה 1200 גרם. אפגר 9.9. הכל מקסימלי אבל כל כך מפחיד.
רק בבוקר לקחו אותי לראות אותו. עכבר פלומתי קטן. אבל מושלם להפליא. בכיתי כל כך.  כל כך חיכינו לו ועברנו טיפולי פוריות רבים בשבילו והנה עכשיו הוא במצב מסוכן כל כך כשאנחנו לא יודעים מה יהיה מחר.
אוריאל בעלי שאל את הרופאה אם כדאי להיקשר אליו. והיא הניחה יד על כתפו ואמרה "אתם כבר כל כך קשורים אליו"…

45
היה קשה בשעות הראשונות להרגיש את זה. אבל לאט לאט זה קרה.
ניגשה אליי אחות חמודה וביקשה ממני לשבת ולפתוח את החלוק ושמה אותו עליי. זה היה קצת מרתיע בהתחלה, הגודל היה מיניאטורי. והכל היה מסובך בצינורות ועירויים ומשקפיים עם חמצן. אבל נשיקה אחת על העיניים הקטנות שלו -וזהו. התאהבתי.
מאז כמות הנשיקות שהוא קיבל ממני היא אינסופית…
התקופה לא הייתה קלה. לא האישפוז אחרי הניתוח בו הייתי בחדר עם אישה בביות שהתינוקת שלה רק צרחה לי באזניים והזכירה לי כל הזמן את זה שלי אין תינוק לידי…
אבל לחזור הבייתה בלעדיו היה הערב ששבר אותי. לא הצלחתי להפסיק לבכות…
הכאב החד הזה שלא ידעתי מה יהיה. כל כך רציתי להגן עליו וזה לא בשליטה שלי.
כל שעה התקשרתי לחדר שלו בטיפול נמרץ לשאול עליו. קצת להרגיש שם…
כל בוקר על הבוקר רצתי אליו לתת לו 'אמא'.
לא ויתרתי על לפחות פעם ביום קנגורו עם שי המתוק. כל היום ישבנו לידו ושרנו לו, ליטפנו החזקנו וקינגרנו…
לאט לאט הוא גדל והתפתח… הצליחו להוריד לו את המשקפיים אך יום אחד אחרי ברדיקרדיה רצינית הוא כבר לא הצליח להיגמל סופית עד לשבוע 34…
חמישה שבועות ארוכים בטיפול נמרץ ואז ב"ה עוברים שלב ויוצאים לפגייה.
ב"ה הוא עלה והתפתח. לאט לאט נגמל מהזונדה. לומד לאכול מבקבוק ולהוריד סיטורציות ומה לא…
אבל גם זה השתפר במיוחד כשהוא עבר ליניקה…
כל הזמן האחיות המדהימות התעקשו שנתרגל לטפל בו בעצמינו, אפילו אוריאל רחץ אותו עוד לפני ששקל שני קילו… האכלנו טיטלנו וכמובן הלבשנו אותו במלא בגדים מתוקים ויפים שקנינו לו (יותר נכון לומר שהסבתא שלו קנתה לו כל הזמן)
ובשבוע 36+5. במשקל  2715 גרם קיבלנו את הבשורה הכי טובה בעולם – לוקחים היום את שי הבייתה.
שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה.
שבוע אחרי השחרור זכינו להכניס את שי בבריתו של אברהם אבינו.
היום שי בן חצי שנה והוא מתוק ומתפתח ובריא.
ואין לנו מילים להודות על הנס הענק הזה!
וכמו כן אין לנו מילים להודות לצוות פגיית שערי צדק המיוחד והמדהים!
הייתם המשפחה שלנו בתקופה הזו ולא היינו שורדים אותה בלעדיכם!!
תודה!

פורסם בקטגוריה סיפורי הורים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.