טור אישי מאת אתי שם טוב

פרק 1 –  הלידה

מתנות קטנות.. השיר מתנגן שוב ושוב ואני מתחברת, מרגישה שכל מילה נכתבה במיוחד בשבילי. מקווה שיהיה לי את הכח לקבל את מה שאין, את מה שיש. מה עוד אפשר כבר לבקש? רק שצוקי יהיה בריא. מה עוד אפשר לבקש?!

ירידת מים. פתיחה. חדר לידה. צום. מגנזיום. אנטיביוטיקה. מיילדת מקסימה. שירים. והרבה תפילות.. אני ממלמלת לעצמי "רק שיהיה בריא…"

מנסה לנוח. איך אפשר לנוח? החיים של צוקי עומדים על כרעי תרנגולת, ואולי גם שלי.

כל ההריון חולף לנגד עיני… הבשורה המפתיעה על ההריון, חששות, שמחה והתרגשות. לא ברור מתי זה התחיל אבל המתח נכח מתחילת ההריון, ואז החלו הקשיים- הביקור הראשון בבית החולים, ההכנה לגרוע מכל.. התפילות. שיחררו אותי עם הוראה לנוח שבוע. ואחרי שבוע? לחזור לתפקד כרגיל.. אין שום בעיה. ושוב, בית חולים, שוב הכנה לגרוע מכל, שוב שחרור ושוב שבוע מנוחה וחזרה לשגרה, עניין שגרתי. אני רוצה להאמין שזה נכון ואפשר לחזור לשגרה.. ובהתחלה זה באמת נכון! השגרה מבורכת אבל לאט לאט השגרה חומקת מהידיים שלנו ואנו מבינים שמשהו ממש לא תקין, אבל לאף אחד אין תשובות. אני עדיין לא בשבוע 24. בינתיים אין מה לעשות. רק לקוות לטוב..

אפידורל. לא להרגיש את הצירים. לא לתת יד להתקדמות של הצירים. רק לא לקדם את הלידה…

בחופש הגדול כבר הייתי במצב של מנוחה מוחלטת, באותו זמן החל מבצע "צוק איתן".

מבצע צוק איתן התקיים בשתי חזיתות- בעזה ובגזרת יו"ש, ובגזרה הצפונית- טבריה- פוריה. המלחמה קשה בכל המובנים. החיילים נלחמים על החיים של כולנו, וצוקי, שזכה לכינוי זה בימי המבצע, נלחם על חייו ולא יודע שזו רק תחילת הדרך..

אחי נמצא בחזית.

מודיעים על כניסה קרקעית לעזה. הבטן מתהפכת לי ועוד באותו היום אני מוצאת את עצמי שוב בבית החולים. כל בוקר התעוררתי עם תקווה, כל יום בשורה קשה, מתח וחרדה. נמנעתי מלהאזין לחדשות ולקרוא עיתונים. הרגשתי שזה משפיע עליי, עלינו.

כמה שבועות אחרי תחילת המבצע גם יובל מקבל צו שמונה, להחליף חיילים בקו. חשוב. מאוד.. עם ישראל צריך את כולנו. והוא הולך. אחרי יומיים אני מודיעה לו שיש שתי אפשרויות- או שהוא מגיע בזה הרגע או שהוא פוגש אותי בפוריה, והוא מגיע. אחרי כמה ימים אנחנו עולים ביחד לבית החולים (היום אני מבינה שכדי להיות במקום של לתת לאחרים צריך גם לדאוג לעצמנו).

צחקתי שמעניין מה יסתיים קודם- ההריון או המבצע. קיוויתי שהמבצע…

ערב שבת קודש פרשת עקב, השבת תכף נכנסת, אני יודעת שזה עניין של שעות, מקווה שאולי ימים… לפחות יום אחד. לפחות שהצלסטון ישפיע. סופרת את השעות, משתדלת לא לספור את הדקות.

כשנכנסתי לשבוע 24 שהיתי בבית החולים. עברתי לחדר להריון בסיכון גבוה. הודיעו לי שכל יום יתחיל עם מוניטור ואולטרסאונד. שמחתי! בשורה טובה- עברתי שלב!

בצהרי אותו יום אמרו לי שנראה שהמצב משתפר ואני משוחררת הביתה. גם הפעם שמחתי- יש טוב יותר מהבית?! אמרתי לצוות שאני מקווה שהפעם הבאה שנפגש תהיה בלידה…

צדקתי.

אני משחזרת את הביקור היחיד שהצלחתי להשחיל אצל רופא הנשים שלי, בשבוע 26 להריון: "את חייבת לעבור למעקב הריון בסיכון גבוה, יש לך מיעוט מי שפיר, השליה…הפניות לבדיקות… ולנוח. את חייבת לנוח. לא לקום מהמיטה. רק לשכב" נכנסתי לרכב ותפסתי את הראש. זאת היתה הפעם הראשונה שהבנתי שהמצב לא טוב ושיש סיכוי ללידה מוקדמת. עוד באותו היום טיפלתי בכל מה שהרופא אמר לי. למחרת התקשרתי לברר מה קורה עם המרפאה להריון בסיכון, אמרו שיחזרו אליי. חזרו אליי. יומיים אחרי הלידה…

"כי בנו בחרת ואותנו קידשת ברוך אתה ה' מקדש השבת..  " הקב"ה בחר בצוקי. הוא עזר לו לשרוד את ההריון עד לרגע זה והוא יעזור לו גם עכשיו וגם בעתיד, התחושה הזאת מחזקת אותי, מרגיעה.  "רק שיהיה בריא.. " התפללנו. ביקשתי מאנשים קרובים שיתפללו..

"השמש כמו הדאגות לאט נמחקת.." נכנסה שבת. אמא באה והלכה, יובל בא להיות איתי. עשינו קידוש, אכלנו סעודת שבת (שברתי צום..) ואמרתי ליובל שינוח, הוא כנראה יצטרך את הכוחות לאחר כך.

"אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם יסתם אחד מהם או אם יפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים ולעמוד לפניך אפילו שעה אחת.. " קיבלנו על עצמנו לכוון בברכה הזאת.

יובל נרדם. רגע אחרי- אני מרגישה מוזר, קוראת לאחות, האחות מחווירה, אומרת שאני בלידה ויוצאת לקרוא למיילדת נוספת, רופא, רופא מהפגייה, אולי לעוד אנשים, אולי לפחות…

אני קולטת-לא קולטת מה קורה, תוהה לעצמי מה יהיה על צוקי- האם הוא יוולד חי? יכול להיות שבשבוע כזה שורדים? ומה אז? מה יהיה עליו? רק שיהיה בריא…

יובל קם. אני בלידה. עוד לפני שהספקתי לקלוט מה קורה צוקי נפלט, נמלט החוצה. שמעתי אותו בוכה- הוא חי. התאמצתי כדי לראות אותו, גור קטן וזעיר, אחרי שניה הוא כבר לא היה בחדר. עדיין התפללתי לעצמי "רק שהוא בסדר, רק שיהיה בסדר ".

כאב לי. שלא ראיתי אותו, שלא החזקתי אותו, שלא ניסיתי להניק אותו. נשארתי בחדר מותשת, נפשית, ומחכה לסיים כבר את הלידה הזאת. השלייה שעשתה בעיות במשך כל ההריון התמידה גם בסיום ההריון ולא רצתה לצאת. היה צורך בהתערבות. אם הייתי כאובה נפשית עכשיו הייתי כאובה גם פיזית…

בכ' באב תשע"ד 16/8/2014 שבוע 26 ושלושה ימים נולד "צוקי"- 1.160 של גבורה.

כשאני נזכרת באותו יום, הזכרונות מעורפלים, קטעי שיחה, קטעי מחשבה וכאב חד שצובט, צורב את הלב. 21 שעות שלא נגמרו, ולא ידעתי אם אני רוצה או לא רוצה שיגמרו, התגמדו להבזקי זיכרון.

יובל הלך לראות מה שלום צוקי. הרופא בפגייה אמר שמצבו יציב ועכשיו מתחילות 48 השעות הקריטיות. הילדים ידעו שאמא בבית החולים כדי שהרופאים ישמרו על צוקי. החלטנו שזאת הידיעה שהם ישמעו גם עכשיו, לפחות עד שתצא שבת, ואולי עד שיעברו 48 השעות הגורליות. בתקווה לטוב.

eti2

פרק  2 – הפגייה

יום אחרי הלידה, הגעתי לפגייה, ראיתי את צוקי לראשונה. לא נגעתי בו, רק הסתכלתי. הסתכלתי עליו והסתכלתי סביבו- האינקובטורים, השכנים הותיקים והשכנים שהגיעו אחרינו, צוות הרופאים, צוות האחיות. למדתי את המקום- לשטוף ידיים, ללבוש חלוק, להשתיק את הפלאפון, מתי מותר להיות ומתי אסור.

אמא שלי הביאה לי חוברת של עמותת לה"ב (עמותה למען הפגים בישראל), גמעתי בשקיקה את מה שכתוב, קראתי מההתחלה לסוף ומהסוף להתחלה. אולי אלמד משהו חדש, אגלה משהו נוסף שלא ידעתי. למדתי דברים אבל לא גיליתי נוסחת זמן שממתיקה את השהות בפגייה או נוסחת קסם שמלמדת אותך להיות אמא לילד פג.

במחלקת יולדות אני בחדר עם אישה שמרחמת עליי, מספרת למשפחה שלה בשקט, כדי שלא אשמע, שילדתי פג. יום אחרי מעבירים אותי חדר- הפעם אני עם אישה שלקחה ביות מלא. שמחה בשבילה. מרגישה את העצב והכאב שנפערים בתוכי.

אני שמה על עצמי מסכה, ואולי זאת לא מסכה?! מאז הלידה הוקל לי. בזה אין ספק… אני יכולה לעמוד, ללכת, להסתובב, והכל בסדר.

אני בקו ישיר חדר- פגייה. שואבת, מתפללת, אוכלת, ישנה.

עברו 25 שעות. חצי מהזמן של סכנת החיים. נשארו עוד 23 שעות. אני שואלת את הרופא מה שלום התינוק שלי? "אנחנו מחכים שיחלפו ה72 שעות…"

"72 שעות???" אני מבינה שהוא עדיין בסכנת חיים…

ליצנית רפואית באה לדבר איתנו, משמיעה לצוקי מוזיקה ומצחיקה אותנו. בין לבין אני קוראת תהילים, מדברת עם עצמי, עם צוקי ועם הקב"ה.

אני אופטימית מאמינה שיהיה טוב. למה שלא יהיה?!

יום אחרי צוקי כבר בלי הטובוס, רק עם עזרה נשימתית.

יומיים אחרי- הוא התחיל לאכול את החלב השאוב שלי. כל Cc  זו שמחה צרופה! הוא מקבל כבר 2cc!

ביום השלישי- עברו 72 השעות! מפה יש רק לאן לעלות…

אנחנו מתחילים לחשוב על שם, יובל הולך להתייעץ עם רב. הרב אומר "עוד לא.." "מתי?" "כשיגדל".

השתחררתי.

בבית קיבלו אותי בזר, בלונים וארוחת צהריים מושקעת. עוד באותו ערב הלכתי עם הבן הגדול לקניות לכבוד כיתה א. הקו המנחה אותנו לאורך כל התקופה- שהילדים כמה שפחות יפגעו.

העולם הכפיל את עצמו. העולם שלי ושל צוקי והעולם האחר, של כולם, מחוץ למסדרונות הפגייה. ואני מתנהלת בין לבין. חובשת שני כובעים- בפגייה- אמא לפג ומחוץ לדלתות הפגייה- משהו אחר, מישהי אחרת- הרבה הגדרות או שום הגדרה ברורה. מהלכת בין שני העולמות, מרגישה שאף אחד לא מבין את ההרגשה שלי. אוסף של רגשות שמעורבבים זה בזה וכל רגש רוצה לתפוס את המקום ולהשתלט.

ואז, הנפילה.

ההבנה הראשונית שכל יום אצל פגים הוא יום בו הם בסכנת חיים.

צוקי כנראה לא ישכב על הגב, יאכל, ישן ויגדל באינקובטור, הוא יעבוד קשה, וכנראה שגם אנחנו.

המדדים של צוקי לא תקינים. הוא חולה. מפסיקים לתת לו את החלב שלי. מגבירים את מתן האנטיביוטיקה. ייתכן ויחזירו לו את ההנשמה המלאה. תתפללו לטוב.

"מה יהיה?!?" אנחנו שואלים, "ישקלו את האפשרות להעביר אתכם לבית חולים אחר. שכירורג יראה, שיקבל טיפול מקיף יותר", עונים לי.

מגיעים בערב. הבטן תפוחה, צוקי חיוור וחלש, האחות המדהימה כואבת את כאבנו.

"זה עוד יום שישי…" מתקשרים אליי מוקדם בבוקר אומרים שמצבו לא טוב אבל הוא בסדר. מבקשים שנבוא בהקדם. אני כבר מבינה שמעבירים אותנו לבית חולים אחר…

בדרך לאמבולנס אני שואלת את הרופא מה יכול היה לגרום למצב להתדרדר? הוא אומר לי במונחים רפואיים שזה או זיהום או נק. "מה עדיף?"  "זו נבלה וזו טרפה. נקווה שהם יעלו על הבעיה והוא יהיה בסדר.." ושוב אני מוצאת את עצמי מתפללת "רק שיהיה בריא. שה' ישמור עליו.."

מגיעים לבית החולים החדש. פגייה. מסדרון ארוך ולאורכו אינקובטורים, אומרים לי לשבת בספסל ולהמתין לקבלה. אני בשוק מהמראה הקודר של המקום, שונה מהפגייה המרווחת והמוארת בפוריה. המראה משפיע על הרגשות שלי אבל אז אני מתעשתת ובוחנת את המקום סביבי. (עם הזמן אני מבינה שמה שמאיר את הפגייה באור יקרות הוא הצוות המדהים).

הכירורג בא לדבר איתי, מודיע לי שינתחו אותו בהקדם. בדיקות הדם מראות על התייבשות ולכן מחליטים לדחות את הניתוח ליום שבת.

יובל וההורים שלי דואגים לכל ההתארגנויות מסביב כדי שאהיה "פנויה מדאגות".

הגיבור שלי, שירד למשקל 800 גרם, עובר את הניתוח בהצלחה!

אנחנו מגלים מושגים חדשים, סטומה, שקיות, עדיין לא מטפלים בזה אבל מתרגלים לדברים.  שמחים בפיפי, שמחים בקקי. הדברים הכל כך ברורים מאליהם, בכלל לא ברורים.

דברתי עם צוקי, שרתי לו, קראתי תהילים, שמתי את ידי עליו, אבל כל זה היה כאין וכאפס אל מול הרגע המרגש ביותר אשר התרחש כעבור 14 ימים, ביום בו החזקתי את צוקי לראשונה.

אנחנו מבינים את המושג "רכבת הרים", בטוחים שאחרי הירידה שעברנו אנחנו בעלייה, מנצלים את ימיו האחרונים של החופש הגדול. בבוקר אני בפגייה, בערב מצטרפת ליובל ולילדים בטיולים בחיפה. בהמשך מתכוננים לשגרת בית הספר, גן, מעון.

"עוד יום שישי.." אמא של יובל, שחולה במחלת הסרטן כבר כמה שנים, מרגישה לא טוב.. אנחנו מקווים שעד מוצאי שבת היא תרגיש טוב יותר. מוצאי שבת מתקשרים להורים ומבינים שהמצב לא טוב, היא מאושפזת במחלקה לחולים סופניים… בשתיים בלילה נוסעים לבאר שבע, נמצאים לידה עד הבוקר, משם אני הולכת לנוח שעה ונוסעת לפגיה בחיפה, נמצאת שם כמה שעות ונוסעת לטבריה, לילדים, אסור שהם יפגעו.

יובל נשאר עם אמא שלו.

ראשון לספטמבר, איל במעון, אלרואי חוזר לגן ויגל יעקב מתחיל כיתה א'. אני איתו. הלב והראש שלי מתחלקים בין טבריה- חיפה- באר שבע.

שני לספטמבר, אמא של יובל הולכת לעולמה.

במשך שבוע אני על קו טבריה- חיפה- באר שבע. מחלקת את עצמי, בלי לחשוב ובלי להרגיש, עסוקה מידי בשביל לחשוב על עצמי, צריכה להיות חזקה בשביל הילדים, בשביל צוקי ובשביל יובל..

יובל קם מהשבעה וחוזר הביתה.

יום אחרי צוקי עובר ניתוח נוסף.

הקב"ה נותן קשיים, התמודדויות, אך באותה נשימה הוא נותן נקודות אור, כוחות. הם יכולים להיות אנשי הצוות הרפואי המסורים, חברים שמכירים בדרך, אנשים טובים שמתייצבים ועוזרים בכל רגע נתון ובכל דרך אפשרית (מסידור טרמפים עד לדאגה לילדים) והם יכולים להיות כוחות שטמונים בנו ואנו לא יודעים על קיומם.

כעבור 35 ימים חושבים להחזיר אותנו לפוריה. אני שמחה כי זה אומר שהמצב של צוקי משתפר אך יחד עם זאת אני מודאגת. מה יהיה אם שוב יהיה צורך בהתערבות? למה לטלטל את הקטנצ'יק שלי?

צוקי, כנראה, יודע מה טוב בשבילו. בדרך הקשה הוא מחליט שהוא נשאר. חסימת מעיים.

כעבור 40 יום מהלידה ניתוח נוסף.

צום, שאיבות, אוכל, צום, שאיבות, צום, שאיבות, צום, אוכל…

eti4

פרק 3 השחרור

בגיל 70 יום משתחררים מהפגייה.

שבועיים מאושרים בבית.

חוסר תאבון, משהו לא נראה לנו, לא ברור – עולים ל"פוריה" למען הסר ספק. הגענו בזמן, בדיוק בזמן. מהר מאוד אנחנו מוצאים את עצמנו בחדר הלם. אולי נחנק, אולי חטף וירוס… המצב קשה מאוד. לילה לבן שנראה שהולך להיות לילה שחור. חוזרים לרמב"ם.

מחלקה חדשה- טיפול נמרץ ילדים.

25 ימים בטיפול נמרץ, 24 ימים "צוקי" מונשם ומורדם, 1 סיטי, 3 ברונכוסקופיה, 3 ניסיונות כושלים לגמול מהנשמה. ואינספור תפילות… ניסיון רביעי הוכתר כהצלחה. עוברים למחלקה בבניין החדש. יום אחרי עוברים למחלקת ילדים ב'.

שבועיים אחרי- נר ראשון בחנוכה, כ"ה בכסלו תשע"ה- ברית לנסיך שלנו.

ויקרא שמו בישראל "יאיר"!

שבוע אחרי- בקע כלוא. שבועיים אחרי- ניתוח.

מתיידדים עם החיידק שתפס את יאיר עוד בפגייה, "חיידק של בית חולים", לא אומר לנו הרבה אבל כנראה שזה משהו נוסף שהיה יכול להכניע את יאיר.

לומדים להעריך כל רגע נתון בבית, מחבקים את השגרה כשהיא באה. שמחים על חיוך, קשר עין, התהפכות מהבטן לגב ומהגב לבטן, הושטת יד למשחק, כלום לא ברור מאליו. הכל בגדר נס.

 

ילדים בני שבע, חמש ושנתיים וחצי שעוטפים את אחיהם הקטן באהבה ובחום, שיודעים שיאיר הוא לא ילד רגיל, הוא נולד לפני הזמן והוא קטן לגילו ולכן צריך לשמור עליו, לדאוג לו. הם עושים זאת, גם מבלי שנצפה מהם לכך.

 

לאחר המתנה וציפייה ארוכה, בגיל עשרה וחצי חודשים הגיע מועד הניתוח המיוחל – סגירת הסטומה. הניתוח עובר, אין סטומה אך מילות ברכת "אשר יצר" מתחדדות.. "שאם יסתם אחד מהם או אם יפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים ולעמוד לפניך אפילו שעה אחת", יאיר לא יכול להתקיים במצב הקיים. ההבנה שיאיר יצטרך לעבור ניתוח נוסף מחלחלת לאט לאט. משהו בי נשבר. האופטימיות נסדקת.

שנה שניה שאני בבית החולים ביום ההולדת שלי. הפעם אני מחליטה לא לחגוג. עדיין לא… כשנשתחרר.

המצב קשה. יאיר עובר ניתוח נוסף ואני עדיין ממלמלת את אותה התפילה- "רק שיהיה בריא, שיעבור גם את הניתוח הזה".

הקב"ה שמר על יאיר כל כך הרבה פעמים בחייו הקצרים, שישמור גם הפעם".

והוא שומר.

eti3

פרק 4 – יום הולדת שנה

סערת רגשות. שנה מלאת תפילות, משברים, עליות, תקוות ומורדות, שנה מלאת מעקבים.

מעקב כירורג, ריאות, גסטרו, שמיעה, עיניים, אורטופד, נוירוכירורג, פיזותרפיה, נוירו-התפתחות, גדילה, חיסונים, בדיקות לא ברורות, חששות, דאגות. כל בדיקה מתחילה ברצון לסמן וי, לשמוע שהכל בסדר ולהמשיך הלאה. רוב הבדיקות דורשות המשך מעקב וביקורות נוספות.

בשנה הזו חווינו עליות אך גם חווינו נפילות- לעיתים כשהרגשנו שדברים מתחילים להסתדר, בדיוק אז, היה קורה משהו שגרם לנו להבין שיאיר עדיין לא מספיק חזק, שצריך עוד קצת. נופש קצרצר הסתיים ברמב"ם, נסיעות הסתיימו ברמב"ם, קור, חום, חשש הכי קטן (שברוב המקרים התברר כחשש אמיתי)- הסתיים ברמב"ם. ובכל פעם אני מבינה מחדש שילד פג זה לא כל כך פשוט, שהדרך עוד ארוכה, שיאיר מתקדם אבל בקצב שלו ותמיד צריך להיות עם יד על הדופק, צעד קדימה, צעד אחורה אבל הפנים תמיד מביטות אל האופק.

לא פעם שמעתי משפטים כמו "תינוק קטן וחולה עם בטן ענקית", "לא הרבה ילדים הפחידו אותי אבל הילד הזה הפחיד אותי מאוד", "הוא חולה", "אני מקווה ששם טוב יהיה בסדר…" חלק מהמשפטים נאמרו לי וחלקם, המדאיגים יותר, נאמרו בין אנשי הצוות, מתוך מחשבה שאני לא שומעת. מולם נאמרו גם משפטים כמו "אתם לא יודעים מה יש לכם בידיים..", "הוא חייב להיות ילד מיוחד במינו…"

המשפטים האלו חקוקים בזיכרוני ומחדדים אצלי את הידיעה עד כמה הרופאים הם שליחים והכל תלוי בקב"ה ובכח הרצון של יאיר.

ותודה לאל, ליאיר יש כח רצון.

אני רוצה לכתוב שיאיר התגבר על כל הקשיים, שיאיר מתנהג כמו ילד רגיל, אוכל כמו ילד רגיל, זוחל כמו ילד רגיל, שיאיר השלים את הפער, אני רוצה שכשישאלו אותי מה שלומו אוכל לענות ב"ה טוב, מצוין, הכל בסדר ולדעת בלב שזו המציאות, אבל אנחנו עדיין לא שם.

(אני מאמינה ומקווה שלא כל הפגים עוברים את הדרך של יאיר, כל תינוק שנולד לפני הזמן צריך לצמצם פערים ולעיתים להתמודד עם מצבים מורכבים אך יש פגים שהחיים שלהם קלים יותר, שבחגיגות גיל שנה הם חוגגים את הקושי שהיה ונגמר בפגייה.)

אנחנו עדיין לא שם.

אנחנו במקום אחר- במקום של להעריך את המתנות הקטנות, להעריך כל יום שעובר, כל רגע, כל התקדמות.

יאיר ילד גיבור, לוחם אמיתי, חייכן ושמח, עקשן, שלא מוותר ובדרכו שלו משיג יעדים. אני יודעת שיאיר יגיע רחוק, אומנם בעוד כמה שנים הוא לא יזכור את הדרך המפותלת שעבר בשנתו הראשונה אך אני בטוחה שהכוחות שמתגלים בו בתקופה זו מעצבים את קווי האופי המיוחדים שלו אשר יתגלו במצבים נוספים ובעזרת ה' גם בחייו הבוגרים.

יאיר מלמד אותי כל יום מחדש מה זה להיות אמא (קצת אחות, קצת רופאה ועוד קצת מכל דבר..) ועד לאן אני מוכנה להגיע בשביל שיהיה לו טוב ושיצליח- עד קצה גבול היכולת…

יום הולדת שנה.

אני חוגגת יום הולדת לי וליאיר, לא בדיוק ביום ההולדת של כל אחד מאיתנו, יותר נכון בחודש, יותר נכון בכל רגע נתון.

חוגגת את השנה הקשה הזו שלימדה אותי מה שלא למדתי ב29 שנות חיי. שנה שלימדה אותי להיות אמא ליאיר, אמא טובה יותר לאחים שלו ואישה טובה יותר.

שנה בה הכרתי את עצמי, גיליתי כוחות שלא ידעתי שקיימים בי, גיליתי כוחות הקיימים במשפחתי. למדתי מהי משפחה ומה החשיבות של המשפחה, למדתי הרבה על חברים ועל טוב הלב שיש באנשים. הבנתי כמה כח יש לתפילות, לחשיבה חיובית ולאופטימיות.

למדתי להעריך את המובן מאליו. לקבל את מה שאין ואת מה שיש, את המתנות הקטנות שמתגלות בכל רגע נתון, אם רק רוצים לקבל אותן.

16/8/2015, ראש חודש אלול, שנה אחרי שהחיים שלנו השתנו, לטוב ולמוטב, אני מסכמת שנה ומאחלת לנו שנים שקטות, טובות, רגועות, עם שגרה מבורכת.

"מודה אני לפניך ולך על כל החסד והאמת, והטובה והרעה והטובה, שעשית עמדי ועם ביתי…"

 

 

פורסם בקטגוריה סיפורי הורים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פתור את התרגיל: * Time limit is exhausted. Please reload the CAPTCHA.