ראשי פרקים:
א. שאלה של רופא
ב. חילול שבת להצלת חיי עובר
ג. חילול שבת להצלת חיי פג שאינו בר קיימא
ד. המצוה לטפל בפג שאינו בר קיימא
ה. בזמן הזה מחללים שבת להצלת כל פג
ו. התחשבות ברצון הורי פג שאינו בר קיימא בכל הנוגע לטיפול בו
ז. הצלת חיי פג שצפויים לו ייסורים כל ימי חייו
ח. הטפול בפג הנוטה למות
א. שאלה של רופא
שאלה: לחדר לידה הגיעה אשה בשבוע 23 להריונה עקב צירים מוקדמים. הערכת משקל של העובר הינה כ-650 גרם. סיכויי ההשרדות של פג כזה הינם 20%. גם אם ישרוד יש סכון של כ-20% שיסבול הפרעה נוירולוגית כלשהיא, כ-25% סכון שיסבול מלקות ראיה ו-13% סכון שיסבול מפגור שכלי משמעותי. כ-46% מהילדים הנולדים במשקל נמוך מ-1 ק"ג ומשתחררים מן הפגיה יסבלו בגיל 8 שנים מהגבלה ביכולת פעילות יום-יומית אחת או יותר. לאור זאת האשה ובעלה מבקשים לא לטפל כלל בפג לאחר הוולדו. האם יש חובה הלכתית לטפל בפג זה מיד עם הולדו? האם ובאילו נסיבות יש מקום להתחשב גם ברצון ההורים ביחס לטיפול או אי-טיפול בפג?
ב. חילול שבת להצלת חיי עובר
תשובה: הרמב"ן בספרו תורת האדם מביא מחלוקת ראשונים בשאלה אם מותר למעוברת לאכול ביום הכפורים ובכך להציל את חיי העובר. לדעת הבה"ג היא רשאית לאכול, מהנימוק של "חלל עליו שבת אחת שמא ישמור שבתות הרבה"[1], ואילו לדעה השניה, אשר נכנה אותה בהמשך בשם "שיטת הרמב"ן"[2], היא אינה רשאית לאכול. כיוצא בזה, לדעה זו, אף את השבת "אין מחללים משום נפלים"[3].
הנצי"ב זצ"ל מבאר את שורש המחלוקת בין שתי הדעות[4]. הגמרא במסכת יומא מביאה שני טעמים להתר לעבור עבירות לצורך הצלת נפשות[5]. טעם אחד מבוסס על הדרשה "'אשר יעשה אותם האדם וחי בהם' – ולא שימות בהם", והטעם השני הוא מכח הסברא: "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה". מבאר הנצי"ב, שהטעם של "וחי בהם" תקף רק ביחס "לאדם, היינו בנולד מה שאין כן עובר דלא מיקרי אדם", ואילו הטעם של "חלל עליו שבת אחת וכו'" מועיל גם לעובר. הבה"ג סובר שהדרשות משלימות זה את זה, ולפיכך מותר להציל עובר מהנימוק של "חלל עליו שבת אחת וכו'"[6]. הרמב"ן לעומת סובר שיש מחלוקת בין הדרשות וההתר לעבור עבירות לצורך הצלת נפשות מבוסס רק על "וחי בהם" ולפיכך אין התר למעוברת לאכול ביום הכפורים על מנת להציל עובר.
מוסיף הנצי"ב זצ"ל, שמפשט הגמרא מוכח שיש נ"מ בין שני הטעמים. אם מצילים מהטעם של "וחי בהם" הרי שמצילים "אפילו בשביל ספק פיקוח נפש", אך אם מצילים מהטעם של "חלל עליו וכו'" "רק על ודאי מחללין ולא על ספק". מכאן, ש"גם בה"ג סבירא ליה, שאין מחללים את השבת על העובר אלא על הודאי ולא על הספק"[7].
הנצי"ב זצ"ל מתקשה בהמשך דברי הבה"ג, שהרי נאמר שם בפירוש: "אשה עוברה דידעינן דאי לא אכלה מתעקר ולדה, אף על גב דאמרינן ספק בן קיימא הוא ספק נפל שפיר דמי ליתן לה"[8], דהיינו שמצילים עובר למרות שיש ספק אם ינצל. מבאר הנצי"ב, שאין להשוות בין ספק וספק, וכוונת הבה"ג היא, שאמנם יש אפשרות רחוקה שהולד יהא נפל אך כל עוד לא נפלה בו ריעותא[9] "בחזקת ולד חי הוא"[10]. נמצא שלדעת הנצי"ב יש שלושה סוגי עוברים: עובר רגיל שלא נפלה בו ריעותא אותו מצילים בשבת [11]; עובר שרוב הסיכויים שהוא יחיה "וישמור שבתות הרבה", שגם אותו מצילים[12]. עובר שאין לו רוב סיכויים שהוא יחיה, ואותו אין מצילים בשבת.
לקריאת המשך המאמר לחץ כאן










