שני לודר

 איך באתי לעולם

אמא נכנסה להריון ברסיפה (בברזיל) בלילה האחרון של הקרנבל. כנראה שבגלל זה הייתי תינוקת עליזה, ורקדתי לאמא בבטן כל ההריון.

הבלגאן התחיל כשאמא היתה קצת אחרי אמצע החודש השישי. ב- 13.8 (יום שני בבוקר) אמא הגיעה לרופא עם צירים מוקדמים, ואחרי ביקור של כמה שעות בבית החולים איכילוב שלחו אותה לבית החולים "וולפסון" לאשפוז (כי רק שם היה מקום בפגיה).

אמא שכבה במחלקת נשים כמעט שבועיים עם צירים, עד שביום שבת, ה- 25.8, בשעה 1:00 לפנות בוקר החלטתי לצאת החוצה. הוציאו אותי בניתוח קיסרי (שהיה ניתוח חירום – את אבא גירשו מהחדר), וד"ר ענת (חברה שלי מהפגייה) הכניסה אותי לאקווריום גדול (אינקובטור) ולקחה אותי (ואת אבא) לפגיה.

בפגיה נורא התלהבו ממני. הייתי נורא יפה, לא היה לי "פרצוף של פג" כמו שג'ינה (עוד חברה שלי משם) אמרה. שקלתי קילו אחד בדיוק!!!

בהתחלה נשמתי לבד. אחר כך קצת התעייפתי, ועזרו לי עם מכשיר הנשמה, אבל רק קצת.

אבא ביקר אותי בבוקר המון פעמים, אמא באה רק אחר הצהרים, ומאז הם לא הפסיקו לבוא (אמא היתה שואבת בשבילי חלב, ומביאה לי לאכול כל בוקר, ערב ולפעמים גם בלילה).

ביום ראשון ב- 11:00 בבוקר התחלתי עוד פעם לנשום לבד. מצד שני, היתה לי קצת צהבת – אז הדליקו לי אור באקווריום ושמו לי משקפיים מספוג כחול (דווקא כשהתחלתי לפתוח את העיניים). אחרי כמה ימים גם זה עבר.

בהתחלה ירדתי במשקל. ביום שלישי שקלתי רק 826 גרם. הכי נמוך שהגעתי. משם התחלתי לטפס. הייתי תינוקת שקטה וחמודה (בפגיה קוראים לזה "רגועה, ערנית וחיונית").

בגיל 10 ימים (4.9) ימים כבר שקלתי כמעט קילו. הוציאו אותי מטיפול נמרץ של הפגייה (חדר 1), והעבירו אותי לחדר של הפגים הרגילים (חדר 2). חוץ מזה התחלתי לאכול עם מזרק דרך זונדה (מהאף ישר לקיבה).

כשהגעתי חזרה למשקל של קילו כבר נתנו לאבא ואמא להחזיק אותי – אבל רק פעם אחת ביום, לעשר דקות. אני חייבת להודות שהעסק די מצא חן בעיני.

מה שלא כל כך מצא חן בעיני זה המוצץ. אבא ואמא התעקשו לדחוף לי אותו כל הזמן לפה, ואני כל הזמן העפתי אותו החוצה. אבא ואמא היו (אז) קצת יותר חזקים ממני, וכמה פעמים נאלצתי להיכנע.

בחדר 2 הייתי בערך חודש. בגיל 5 וחצי שבועות (2.10) כבר שקלתי 1,586 גרם והעבירו אותי לחדר של הפגים המתקדמים (חדר 3). לאבא ואמא כבר נתנו להחזיק אותי כמה שהם רוצים.

אחרי 5 ימים בחדר 3 (7.10) נתנו לי לאכול קצת מבקבוק. אבא ואמא היו באים להאכיל אותי (עם החלב של אמא). בהתחלה הייתי מתעייפת נורא מהר, ולא הצלחתי לגמור את כל האוכל. חוץ מזה, אכלתי נ-ו-ר-א לאט.

אחרי שבוע (14.10) הוציאו לי את הזונדה והכריחו אותי לאכול בעצמי את הכל. לא היתה לי ברירה – אבל עדיין המשכתי לאכול מעט ולאט.

למחרת הוציאו אותי מהאינקובטור לעריסה, לבדוק אם אני מצליחה לשמור על חום גוף. לא כל כך הצלחתי. אחרי יומיים התחלתי לעשות בעיות – והחזירו אותי לאינקובטור.

אחרי עוד יומיים באינקובטור, בשבת בבוקר (20.10) הוציאו אותי שוב. הפעם התנהגתי יפה, ואחר הצהרים כבר הוציאו אותי מהפגייה והעבירו אותי לחדר של התינוקות הרגילים (שקוראים להם "יונקים").

ביום ראשון, ה- 21.10, אחר הצהרים נפרדתי לשלום מבית החולים "וולפסון", מהחברים בפגיה ובמחלקת היונקים, ונסעתי הביתה.

פורסם בקטגוריה פג קטן – גיבור גדול. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.