הכל התחיל בטיפולי פוריות של שלוש שנים בערך, שניה אחת לפני הפריית מבחנה ואז אני מתבשרת ע"י הרופא שאני בהריון, מה ? בטוח ? אין ספק אומר הרופא את בהריון, כרגע הכל נראה בסדר גמור, תחזרי בעוד שבוע לעוד US . אין מאיתנו מאושרים, הולכים הביתה שמחים מאוד וחוזרים בדיוק אחרי שבוע. הרופא בודק ובודק ובודק, ופתאום שואל: מה אמרתי פעם שעברה , כמה עוברים ייש? ואני עונה לו בחיוך אחד, ואז הוא ממשיך ואומר , טוב יש עוד אחד אני מסתכלת על בעלי , הוא מסתכל עלי מאושרים ומחויכים חזרנו הביתה חוששים ממה שהרופא יגיד בשבוע הבא. המשך ההריון היה מלווה בהרבה בעיות , כמו דימומים, הפרשי גדילה משמעותיים בין הבן והבת שבעקבות זאת עשיתי בדיקת מי שפיר כדי לראות שהכל בסדר עם הבת שהייתה קטנה מאוד במשך כל הזמן. הגעתי לשבוע 25 תודה לאל, הולכים לבדיקה שגרתית אצל הרופא, אחרי שניות בודדות, הוא מכריז בקול: טוב גלי, מכאן את נוסעת ישר לבית חולים בלי לעבור בבית כדי לקחת בגדים, ישר לאישפוז.... ואני, לא מבינה בכלל מאיפה זה נחת עלי , שואלת בקול חלוש , מה קרה , והוא עונה, צוואר הרחם התקצר מאוד ואת לפני לידה. טסנו למיון, אושפזתי בידיעה שזה עד ללידה. בנתיים חוברתי למוניטר שהראה צירים סמויים שבכלל לא הרגשתי אותם וכנראה זה מה שגרם לצוואר להתקצר בצורה כזו, חוברתי למגנזיום החומר הזה הוא פשוט סיוט, אבל.....מה לא עושים כדי להרוויח עוד יום ואפילו עוד שעה ברחם. המגנזיום התחיל להשפיע לאט לאט , והייתי במינונים נמוכים. כל זה כמובן בלי שום אפשרות לרדת מהמיטה אפילו לא למקומות חשובים.....הכל במיטה. באיזה שהוא שלב היה רופא שטרח לבוא ולהסביר לנו שהסיכויים שהם יישרדו הם ממש נמוכים ושלא נפתח תקוות וציפיות אני הייתי עסוקה בלבכות רוב הזמן ובעלי בלהרגיע אותי ( לפחות לנסות ). עברו כמעט שבועיים והגעתי גם למצב שבו שכבתי עם הראש מוטה מטה והרגליים למעלה ( הפוך ) כדי שיהיה כמה שפחות לחץ על הרחם שלא תיווצר פתיחה . ואז....יום שישי , השעה שמונה בערב ....ירידת מים, אני בהיסטריה קוראת לרופא שמאשר שזה אכן ירידת מים, בדיקות, רופאים , אחיות , כולם עלי, ואני רק בשבוע 26 +5 ימים, ואני צועקת לכל עבר , אסור שהם יוולדו עכשיו הם קטנים מדי,. הרופא מנסה להרגיע ומסביר שגם אם היתה ירידת מים זה יכול להתעכב עוד קצת אבל ,שוב , לא לפתח ציפיות ותקוות. ברגע שיש ירידת מים חייבים לנתק את המגנזיום שמונע צירים כדי שלא יוצרו זיהומים. החליטו לעשות עימנו חסד ולא לנתק אותי מהמגנזיום עוד יום אחד. ואז ביום א´ בבוקר , בדיוק שבועיים חרי שהתאשפזתי , ניתקו אותי מהמגנזיום והלידה לא איחרה לבוא. 24 שעות אחרי , כבר הרגשתי איך הצירים מתקרבים אלי. קראתי לרופא לחדר , הוא בדק, ועוד לפני שהבנתי מה קורה , הייתי בחדר לידה . מאור כבר היה כמעט בחוץ פתיחה מלאה במח´ נשים, תוך 15 דקות שני הגוזלים שלי היו בחוץ. 2 רופאי ילדים טיפלו בהם , ורצו איתם במהירות באינקובטור לפגיה. כאן מתחילה מסכת יסורים שנייה, אבל נראה לי שאני אמשיך אותה בבוקר כי נעצמות לי העיניים. הטיסו את הקטנטנים לפגיה ,, כל זה ואני עוד בהלם מוחלט מעצםזה שאני כבר אחרי לידה ,לא ראיתי את הילדים, והם כבר לא לידי. לא ידעתי מה המשקלים שלהם, ולא שום דבר. בעלי רץ אחרי הרופאים כדי שאולי מישהו ידבר איתו , או שאולי במקרה הואיספיק לראות אותם, אבל .........כלום, הוא הגיע לפגייה , מיד סגרו את הוילון של דלת הטיפול נמרץ ( הוילון המדובר שעוד נגיע אליו שוב.......) ולא נתנו לו לראות כלום, ובטח שלא להיכנס. בפגיה היו מוכנים 2 אינקובטורים בהיכון במשך שבועיים, קיבלו דיווחים ישירים ממחלקת נשים, על יולדת עם תאומים שיכולים להיוולד כל יום, כך שהיו ערוכים לקראתם. נחזור אלי לרגע....שוכבת רועדת מקור אחרי הלידה , פתאום חוזר אלי הרופא שיילד אותי ואומר לי , המשקלים שלהם 1,013 ק"ג הבן, ו - 500 ק"ג הבת, הם בפגיה מקבלים טיפול , אל תדאגי. מה אל תדאגי , הגוזלים שלי יצאו ממני 3 חודשים לפני הזמן , מה הסיכויים שלהם, מה , מה , כ"כ הרבה שאלות היו לי , ואף אחת לא יצאה לי מהפה. רציתי להיות עם עצמי שאף אחד לא יציק לי. עברתי למחלקת יולדות, ואחרי שבועיים שלא קמתי מהמיטה רציתי רק ללכת ולראות אותם. אחרי שעתיים ירדתי מהמיטה והגעתי לגוזלים שלי, אלוהים, כמה שזה היה מפחיד , נעמדתי בין 2 האינקובטורים, רעדו לי הרגליים סחרחורת , ומעדתי. התישבתי , ובכלל לא עכלתי את כל מה שקורה סביבי. ראיתי 2 יצורים קטנים ואומללים מחוברים למליון חוטים מחטים ,ומה לא, הגוף הקטן של כל אחד מהם רעד בטירוף ( אח"כ הבנתי שזה מההנשמה הקשה שקיבלו ). לא עמדתי בזה ואחרי כמה דקות יצאתי משם. הימים הבאים היו מלחמה מתמדת על כל נשימה , כל גרם , ממש מלחמת הישרדות. מאור היה במצב קשה מאוד , והילדה הקטנה והגיבורה שלי , הייתה כ"כ קטנה ולא מונשמת ( רק בשעות הראשונות שלאחר הלידה ), ופשוט נלחמה ונלחמה על כל נשימה שלה, אבל היא ירדה במשקל, וביום השביעי לחייה היא התחילה לעלות במשקל. אני לעולם לא אשכח את התמונה הבאה בראש:- אני יושבת בין שני הגוזלים שלי , וכל האחיות של המשמרת + אחות אחראית עומדים מעל האינקובטור של הילדה ומוחאים לה כפיים שהיא העלתה אזה 5 גרם, וביום שלמחרת........בעלי הגיע בשעה 7 בבוקר לפגיה , ושוב....הוילון....אוח הוילון הזה עשה לי הרבה התקפות לב. הוילון סגור והוא מציף ורואה את כל האחיות והרופאים מעל האינקובטור של הגיבורה שלנו, שרקאתמול הריעו לה...... מיד הוא התקשר אלי והזעיק אותי להגיע, נסעתי כמו מטורפת והגעתי תוך 5 דקות. חיכנו בחוץ המתנה מורטת עצבים , עד שיצא מנהל המחלקה , דר´ קוהלת, וביקש שנבוא אליו לחדר. בוכים ועצובים, כבר ניחשנו את התסריט שאנחנו הולכים לשמוע. התיישבנו , והוא התחיל. הילדה שלכם מאוד קטנה , כנראה שהיא קל אזה שהוא זיהום שקשה לה להתמודד איתו , והמצב שלה הולך ומדרדר, אני מאמין שאין לה עוד הרבה זמן ( ולמעשה היא כבר לא היתה איתנו......) .......היא הונשמה בצורה קשה מאוד בשעה האחרונה כדי לנסות ולהציל אותה וזה גרם לה לקרעים בריאות........לא רצינו לשמוע עוד ...יצאנו שוב לכיון הפגיה ובדיוק ראינו איך הרופאה מכבה את מכשיר ההנשמה ואת כל שאר המכשירים. באותו רגע , נפלתי על הרצפה כמו שק תפוחי אדמה , בלי יכולת להזיז את עצמי. הרימו אותי בכוח והושיבו אותי על כסא, ואני רק רציתי להיכנס לגוזל הקטן שלי , לילדה הגיבורה שלי , ולראות אותה , להיות איתה, להגיד לה שאמא כאן ויהיה בסדר אבל..... כ"כ קטנה וזעירה היא היתה. עבר עלינו יום קשה , אבל לא יכולנו להרשות לעצמנו לשקוע וליפול , הרי יש עוד ילד שצריך אותנו עכשיו יותר מתמיד, ואנחנו אותו. ככה מאור הגיבור שלנו חיזק אותנו לאט לאט ובדרכו שלו. מצבו המשיך להיות קשה עוד הרבה זמן, היה מונשם חודש וחצי עם המון נסיונות גמילה מההנשמה שלא הצליחו. אחרי שלושה חודשים בדיוק , יצאנו עם מאור הביתה ,מאושרים עד השמים , ומפחדים באותה מידה. והשאר היסטוריה.......... זהו, זה הסיפור שלי, נגמרו לי הדמעות כבר, כל הזמן שכתבתי לכם את הסיפור שלי בכיתי כשנזכרתי בכל מה שעבנו. אבל תודה לאל מאור שלנו ילד בריא וזה הכי חשוב חוץ מזה שהוא רזה אין שום סימני פגות.