אצלי כל הסיפור מתחלק לשני קטעים -לפני הלידה ואחרי הלידה כי הלידה עצמה התרחשה 20 דקות בניתוח קיסרי בהרדמה מלאה, אך הקדמתי מאד מאד את המאוחר ...
אני זוכרת שלאורך כל התקופה הקשה של לפני ההריון ואחרי ההריון אני חוזרת בראשי על אותו משפט "למה זה קורה דווקא לנו" "כמה עוד מבחנים ה' יציב לי בדרך" אך המשפט שהכי הדהד לי בראש כל הזמן הוא "כמה קשה היא הדרך ורצופת מכשולים, בסך הכל רצינו להביא תינוק לעולם" .
היינו זוג תמים שלא התוודע לעולם הפגות, חשבנו לתומנו שנהנה מההריון, שנצפה בגדילת העובר עד סוף שבוע ה-40 , שנלד בלידה טיבעית ונגדל אותה בנחת ובאהבה... זה לא נראה בקשה גדולה. ".
הטיפולים והחזרת העוברים דווקא עברו עלי בצורה קלה (הזריקות לא כאבו יותר מדי, לא היו תופעות לוואי להורמונים ובעיקר היה לי אמונה שנצליח) , אחרי הכישלון הראשון קצת התחיל החשש לבצבץ שאולי הדרך לא תיהיה קצרה כל כך , אך הנסיון השני האיר לנו פנים ונקלטתי להריון!! ההרגשה היתה עצומה של נצחון הגוף על הטבע אך פחדנו יותר מדי לשמוח כי ידענו שהחודשים הראשונים קריטיים ...

מכאן מתחילים ימים של פחד ואי וודעות, הרפואה והטכנולוגיה עשו את המקסימום שאנו לא נהנה ממהריון המיוחל.
כבר בשבוע 10 בבדיקת אולטרה סאנד ראו בשקיפות עורפית שצוואר העובר גבוה מהממוצע, הפנו אותנו למכון גנטי ושם התוודענו למושגים שרק בספרים שיננתי ולמדתי (בתואר למדעי החיים )"תסמונת דאוון" כרומוסומים" ד.נ.א".
היתה לנו שתי אופציות : לעשות סיסי שיליה ואז אפשר לעשות גרידה במקרה ויש תסמונת דאוון או לחכות לבדיקת מי שפיר ואז זה יהיה לידה לכל דבר בשבוע 20 והריגת העובר (אם יש תסמונת דאוון), לא ידענו מאיפה זה נפל עלינו , איך נחליט מה לעשות.
בסוף אמרנו שההריון יקר מדי לביצוע בדיקת סיסי שיליה (שהסיכוי להפלה טיבעית יותר גבוה) ונחכה לשבוע 17 לביצוע מי שפיר.
עבר הזמן במתח ובחלבון בעוברי קבלנו תוצאה של 1:100 שגם מגביר את הסיכוי לתסמונת דאוון, הציפייה לתשובת מי השפיר היתה קשה מאד אך התשובה הראתה שהכל בסדר ושיש לנו בת!!
נשמנו אנחת רווחה ושמחנו שלא ביצענו בדיקות חודרניות. עכשיו אפרש להרגע ולהנות מ 4 חודשי הריון...
אך אחרי חודש וחצי היה לי דימום ופחדתי מהפלה אז מהר נסענו לבית החולים דבר שהיה כהחלטה החשובה בחיי ליאל כי התברר שנמחק לי כל צוואר הרחם ויש פתיחה של 1.5 בשבוע 24. אני לא אשכח איך הרופא אמר מפה את לא יוצאת עד הודעה חדשה ושלח אותי לחדר לידה.
מה? לידה? בחודש שישי? איך ולמה? לא היו לי צירים ולא ירידת מים אך הרופאים אחר כך אמרו לי שהם היו בטוחים שזה עניין של יום יומיים ושתיהיה לידה..
במחלקה שאושפזתי עשו לי הערכת משקל וליאל היתה בסך הכל 500 גר' (..קופסת קוטג'..), הם התחילו לאגיד שאם תיהיה לידה אין סיכוי לעובר והכינו אותי לגרוע מכל.
אני הייתי בהלם.. הדימום פסק, לא הרגשתי כאבים אך העובר יכול לצאת כל רגע..זה לא נתפס.
אני עדיין כמו בעבר הייתי תמימה ואופטימית ואמרתי לעצמי עד שהגענו לשלב זה אני לא מוכנה לוותר על ליאל .
וכך החלטתי להשמע לרופאים ולא זזתי מהמיטה שהיתה בזוית. עבר שבוע , עברו שבועיים והמיטה הפכה לבית שני שלי .
כל יום הרופאים שואלים נו? יש כאבים? יש דימום? ואני אומרת בגאווה "לא אני מרגישה מצויין".
וכך עוברים הימים ואני קוראת, רוקמת, סורגת, מדברת עם נשים שהולכות ללדת כל יום לצידי. והנשים מתחלפות ואני שומעת צירי לידה, ורואה בנות עם זרוז ובנות עם רעלת הריון ופתאום הפכתי לגניקולוגית וממוחית ללידה..
אני בטוחה שאני אכנס לספר השיאים של גינס ואגיע לשבוע 37 לפחות וכולם ידברו עלי במחלקה ואולי אכנס לאיזה מחקר (טוב אמרתי כבר שהייתי תמימה מדי ואופטימית), אך אחרי 5 שבועות בבית החולים בשבוע 29 ו3 ימים (תחילת שביעי) החלום נגוז..
הרגשתי קצת כאבי בטן שחשבתי לעצירות (בשרותים פחדתי כל פעם ללחוץ שלא יחליק התינוק וגם חליתי בשפעת ופחדתי להשתעל חזק). בערב ליתר ביטחון ביקשתי מוניטור לפני השינה כדי שאהיה רגועה, המוניטור הראה צירונים קטנים. ליתר ביטחון שלחו אותי לחדר צירים להשגחה ונתנו לי נוזלים באינפוזיה.
הכאבים נרגעו והייתי בטוחה שיחזירו אותי לחדר... מזל שבעלי היה איתי כי אחרי חצי שעה שבדקו אותי וגינלית הודיעו לי שיש לי פתיחה של 10 ושהעובר כבר בנרתיק.
"מה 10 מה כמה" אני ידעתי שב 10 אצבעות יש כבר לידה, יש צירים חזקים אך אני לא הרגשתי כלום ,נדא. שאלתי מה עושים? אמרו "מה מה עושים, יולדים"
מה יולדים, זהו אי אפשר לעשות כלום? מהר הכינו אותי ללידה אך הבעיה היתה שליאל היתה בעכוז (מה שמנע בעדה פשוט להחליק החוצה אפילו בשירותים), כך שלידה רגילה לא רצו לעשות וגם ניתוח פחדו כי היא כבר בנרתיק ואיך יוציאו אותה משם.
בדיאבד התברר לי שהרופאים היו מבולבלים ופחדו כי לא נתקלו בדבר כזה בעבר וידעו שזה הריון יקר ופחדו לקחת אחריות. הזמינו את הרופא תורן הבכיר מהבית ובינתיים בעלי כמעט מתעלף מהלחץ ומודיע להורים שלי ושלו לבוא (זה היה בסביבות 1 בלילה).
בינתיים אני קולטת שאני יולדת הלילה והרגליים מתחילות לרעוד בטרוף מהלחץ , אני בטיפשותי עוד מבקשת אפידורל למרות שלא כאב לי כלום אך שיהיה ליתר ביטחון והאחיות מסתכלות עלי בהלם ואומרות "מה אפידורל את תוך דקה יכולה ללדת".
הרופא הגיע בדק ואמר שאפשר לנתח. מהר הכינו אותי ותוך 5 דקות הייתי מורדמת וכשהתעוררתי התבשר לי שליאל החזקה נולדה במשקל 1138 גר' ובכתה ונשמה בכוחות עצמה (בזכות הזריקה להבשלת ריאות שנתנו לי בשבוע 24)
.בעלי סיפר לי שהוא שמע אותה בוכה וראה אותה בתוך האינקובטור מובלת לפגייה ואז דמעות ירדו מעיניו (אני לא ראיתי אותו אף פעם בוכה).
למחרת ראיתי אותה בפעם הראשונה, קטנה אדומה שעירה בכל הגוף ומחוברת לצינורות ולמכשירים. אני לא נרתעתי ממנה והרגשתי אהבה עצומה וצורך לגעת בה אך כשנגעתי בה פעם ראשונה ביד היא התחילה לבכות ואני הרגשתי אשמה (אחר כך הסבירו לי שהיא פשוט לא היתה רגילה למגע אדם).
מכאן מתחיל סיפור אהבה... בילינו בפגייה חודשיים תמימים שבמהלכו עשינו לליאל כל יום "קנגרו" (היא שכבה על החזה שלנו עם הצינורות), הרגשנו את חום גופה ופעימות לבה והיא הרגישה אותנו.
אני מרגע הלידה שאבתי כל שלוש שעות במשך חודשיים וכך נתנו לה את החלב שלי. ליאל טפו טפו לא הסתבכה בפגייה ורק גדלה והתפתחה.
אנו לא נשכח הרבה רגעים מרגשים בפגיה : פעם ראשונה שינקה ממני מעט חלב, פעם ראשונה שקלחנו אותה (במשקל 1500 גר'), השקילות היומיומיות והשימחה מכל גרם שעלתה, הבדיקות השגרתיות של המוח, והעיניים שיצאו תקינות לשמחתנו ועוד ועוד רגעים. אך הרגע המאושר ביותר הוא היום שהוצאנו אותה במשקל 1900 גר' הביתה!!

היינו כל כך מיומנים בטיפול שבבית לא פחדנו או חששנו עליה יותר מדי. זהו יצא ארוך למרות שתקופת ההריון היתה קצרה, אני כותבת ומסתכלת עליה היום כשהיא בת שנתיים ושלושה חודשים ולא מאמינה מה היא עברה ואיזה גיבורה היא בעיני. אני גאה בה ובכוח שלה לשרוד עוד מהיותה 4 תאים ועד השרדותה בפגייה.

כיום היא ילדה חייכנית, סקרנית ושובבה + חכמה + מלאת שימחת חיים + דעתנית.
ולסיום יש לי לומר שהחיים הם כמו רכבת פעם למעלה ופעם למטה, אך עם אמונה ואופטימיות וסבלנות יש תקווה. עם קצת עזרה של הטכנולוגיה והרפואה וקצת עזרה מהמשפחה וקצת עזרה מהאל יש סיכוי לסוף טוב.

    
    ליאל נולדה בשבוע 29+3 במשקל 1.138 ק"ג ב-27/02/02