נולדת ב-17 לנובמבר 2006, יום שישי, בשעה 20:16 בערב, במשקל 1.814 ק"ג, בבית החולים האוניברסיטאי באן ארבור, מישיגן, ארה"ב. נולדת בשבוע 32+3, פגית קטנה ומקסימה, שהפתיעה את כולם מההתחלה.

ביום שישי, אמא קמה מוקדם בבוקר, ביחד עם אבא שהלך לעבוד. לא היו לה הרבה דברים לעשות, חוץ מלעבוד קצת על התזה, ובשעה 3 אחה"צ היה לה תור לקרול, ה-midwife, תור רגיל לחלוטין למעקב הריון. אמא אכלה שתי בננות בבוקר, וחזרה לישון. כשקמה, כאבה לה הבטן, ואמא ישר האשימה את הבננות, שעשו לה עצירות. הבטן המשיכה לכאוב לאורך כל היום, ואמא שמחה שיש לה תור לקרול, לשאול אותה מה אפשר לעשות בנידון.

קצת לפני 3 אמא אספה את אבא מהעבודה, וביחד הם הגיעו לפגישת המעקב אצל קרול. קרול שאלה את אמא מה נשמע, ואמא ענתה שבסדר, חוץ מזה שכואבת לה הבטן מהבוקר... קרול בדקה קצת את אמא, שמעה את הדופק שלך, ואח"כ החליטה לבדוק את צוואר הרחם של אמא. אחרי כמה ד קות, היא אמרה שצוואר הרחם קצת רך מדי, וזה בשילוב עם כאב הבטן של אמא, לא כל כך מוצא חן בעיניה, אז היא מעדיפה שנלך למיון יולדות, שיבדקו באופן מעמיק יותר. אבא ואמא לא שמחו לשמוע את זה, כי היו להם כרטיסים למשחק כדורסל יחד עם מרק וג'יל, וגם כי הם כבר בילו פעמיים במיון, וזה לא היה כיף בכלל (בעיקר לאמא, אבל גם אבא לא מת על זה). אבל כמו ילדים טובים, הם אמרו לקרול שילכו מיד למיון, ויצאו לדרך (5 דקות נסיעה). במהלך הנסיעה אמא ניסתה לשכנע את אבא לעצור בבית, כדי שתוכל להתקלח ולהוריד שערות ברגליים (זה נורא חשוב, עוד תראי...), אבל אבא אמר שזה סתם בזבוז זמן, ושלא יקרה כלום עם יראו את הרגליים של אמא עם קצת קוצים...

הגענו למיון בשעה 16:30 אחה"צ, ודי מהר הכניסו אותנו, מה שדי הפתיע אותנו, אבל אז הסתבר שקרול התקשרה מראש. הגיעה אחות נחמדה, שחיברה את אמא לכל מיני מוניטורים וניסתה למצוא את הדופק שלך. אז זהו, שלא כל כך הלך לה, ואמא נכנסה קצת לפאניקה, כשאבא משחק אותה אדיש בצד. אחרי כמה דקות מלחיצות, מצאו אותך ואת הדופק שלך, ואמא ואבא נרגעו. האחות יצאה, ואבא עוד הספיק להגיד לאמא שהלק על הציפורניים שלה ממש לא יפה. שניה אח"כ, היו בחדר בערך 80 איש. טוב, אולי פחות, אבל פתאום החדר התמלא רופאים ואחיות, ורופאה אחת נחמדה, הסבירה שהדופק שלך צנח, ולכן רוצים לנסות לשנות את התנוחה של אמא, ולתת לה עירוי ועוד כל מיני דברים. אמא ניסתה להסביר שהיא צחקה וזזה וכנראה שזה בגלל זה, אבל לא ממש עזר לה. הזיזו אותה בכל מיני כיוונים, תקעו בה מחטים, והביאו מכשיר אולטרסאונד. אמא ואבא צחקו- כמה הם רצו לראות אותך באולטרסאונד. אז עשו לך אולטרסאונד, ואת לא ממש רצית לזוז בשביל הרופאה, ואבא ואמא פתאום קלטו מהמבטים ומהפרצופים הרציניים מסביב, שמשהו כנראה לא כל כך בסדר, ושהרופאים והאחיות מודאגים. פתאום הרופאה אמרה שהנה, את זזה, ושיש דופק, ושהכל בסדר. נשמנו לרווחה. הסבירו לנו שבגלל הנפילה בדופק, ישאירו אותנו להשגחה, לפחות ללילה, בחדר אחר. החלפנו מבטים "הנה הלך המשחק כדורסל"... (היינו תמימים, מתוקה...). העבירו את אמא לחדר אחר, ואיך שחיברו אותה שוב לכל המיכשור, שוב צנח הדופק שלך, ושוב התמלא החדר אנשים, והפעם בלי לשאול את אמא, הפכו אותה, ניערו אותה, חבטו בעדינות בבטן שלה, וכו' וכו'...הביאו עוד רופא, ועשו עוד אולטרסאונד, והרופא הסביר שנראה שהכל תקין והשליה מתפקדת, אבל לא ברור מה קורה, ולמה את מורידה ככה את הדופק שלך.

אחרי 5 דקות נוספות, שוב צנח הדופק שלך, והפעם נשאר נמוך. הפעם לא חיכו בכלל, הרימו את הצדדים של המיטה, והריצו את אמא על המיטה לחדר ניתוח. פתאום אבא כבר לא היה לידה, ולא נתן לה יד. אמא זוכרת את המנורות ניאון בתקרה רצות מהר מהר, ואמא רק חושבת לעצמה "זה לא באמת קורה, המכשיר שלהם לא עובד כמו שצריך, זה לא באמת קורה"...

אמא נשארה לבד, עם המון רופאים ואחיות, והתחילה לצעוק עליהם שלא יעזו לעשות כלום עד שאבא לא יגיע. ניסו להסביר לה שלאבא אסור להכנס, אבל אמא לא הסכימה לשמוע, וצרחה די חזק, ועוד באנגלית, אל תשכחי, עד שהם הסכימו. בינתיים הדופק שלך חזר להיות יציב וגבוה, אז כולם נרגעו קצת. הרשו לאבא להכנס לחדר, הוא נכנס לבוש בחלוק ועם מסכה על הפנים, אבל רק לראות את העיניים שלו, עזר לאמא להרגע קצת, למרות ששנינו היינו לחוצים נורא. הרופאים עשו מעקב במוניטורים, וגילו שעכשיו הצטרפו לעניין גם צירים כל 3 דקות, ואחרי כל ציר, הדופק שלך ירד. 10 דקות אחרי, הרופאים נעמדו מסביב לאמא, ואמרו שאין ברירה, ואת סובלת בפנים וצריך להוציא אותך. הגיע רופא (די חתיך ועם הרבה תלתלים), שהסביר שהוא יקח אותך ברגע שתצאי ויטפל בך, וניסה להרגיע את אבא ואמא כשאמר שגם הוא נולד בשבוע 32, ושנראה איפה הוא היום...

וזהו, התחילו להכין את אמא לניתוח, כשהיא עדיין ממלמלת לעצמה שזה לא יכול להיות, ושהמכשירים טועים, ושהכל בסדר, ושזה מוקדם מדי ועוד ועוד. הוציאו את אבא שוב פעם מהחדר, אחרי שהובטח לנו שזה רק לכמה דקות, והתחילו להרדים את אמא. מצחיק לחשוב על זה, אבל אמא,  שכל כך פוחדת ממחטים, ופחדה מאוד מכל הקטע של אפידורל בלידה, ומניתוח קיסרי בכלל, בכלל לא חשבה על מה שעושים לה. היא בהתה בתקרה, וחשבה לעצמה, שזה בסה"כ עוד חלום רע. עוד מעט היא תתעורר, ואבא יחבק אותה חזק חזק, ויגיד לה שכלום לא קרה, ושאת בסדר גמור. היתה לאמא מרדימה מתוקה, אנה, שניסתה להרגיע את אמא, וסיפרה לה שהיא גדולה ממנה בדיוק בארבעה ימים, ושגם לה יש בת שנולדה בניתוח קיסרי, ושזה יהיה בסדר, וכו'. אבל היה קשה להרגיע את אמא, שעדיין ניסתה מדי פעם לשכנע אחות או רופאה מזדמנת להקשיב לה כשהיא אומרת שהציוד שלהם פגום, ולכן הם לא קולטים את הדופק שלך כמו שצריך...

אבא נכנס שוב. הוא החזיק לאמא חזק חזק את היד, ואמר לה, שהיא חזקה ואת חזקה, ושכולנו נהיה בסדר, ושהרופאים שוב הסבירו לו, שכרגע המצב מסוכן גם לך וגם לאמא, ואי אפשר לקחת סיכונים, ושבשבוע 32, רוב הסיכויים שאת בסדר גמור. אמא, כמובן, רק ראתה שחורות, ואמרה לאבא שהיא מכירה מקרוב סיפורים של פגים עם הרבה קשיים, ושהיא מפחדת עלייך. אבא ניסה לחבק קצת את אמא יחד עם כל סבך הצינורות והחוטים, והמשיך לדבר איתה, והנה – התחיל הניתוח.

אנשי הצוות עבדו בשקט, ורק מדי פעם, המרדימה החמודה עדכנה אותנו מה קורה, ופתאום היא אמרה שעוד רגע יוציאו אותך, ואז מישהו אמר את השעה: 20:16 , ומיד שמענו בכי של תינוק, וזו היית את. ונדמה שכולם פתאום נשמו לרווחה, ואפילו הרופאה אמרה שיחסית לגילך הצעיר מאוד, הריאות שלך אחלה, והצבע שלך מצוין, אפילו הראו לנו אותך לשניה, לפני שנתנו אותך לרופא עם התלתלים, שיבדוק אותך. אבא הלך איתך, ופתאום אמא נשארה לבד, רועדת כולה, קצת מהתרגשות, קצת מהלם, והרבה בגלל האפידורל כנראה. המרדימה ניסתה להרגיע אותה קצת, שעוד מעט וזה מאחוריה, אבל לאמא לא היתה כבר יכולת לדבר ולנסות להיות מנומסת באנגלית...

אבא חזר לחדר, ואמר שאת מקסימה, ושהריאות שלך במצב טוב, וגם המצב הכללי שלך לא רע בכלל, ושקיבלת ציון 8 באפגר, ולמרות כל זה, שמו לך מכשיר שיעזור לך לנשום, כי היו לך נוזלים בריאות. אבא נשאר עם אמא, ואחרי עוד כמה דקות, חזר הרופא עם התלתלים, וסיפר שהכל בסדר, שעוזרים לך כרגע לנשום, כדי שלא תתאמצי, ושאת מקסימה, ושוקלת 1.814 ק"ג. אמא לא ממש נרגעה, אבל לא היתה לה ברירה, אלא לחכות שיתפרו אותה חזרה, לא?

הניתוח הסתיים. שתי רופאות ניגשו לאמא ואבא, והסבירו שבמהלך הניתוח התברר שהבעיה היתה הפרדות שליה, ובגלל זה את היית במצוקה. הפרדות השליה היתה ב-30% כשהם ניתחו, והן הסבירו שאם זה היה מגיע ל-50%, כבר היתה נשקפת סכנה ממשית לך ואולי גם לאמא. הן הסבירו שלרוב המקרים של הפרדות שליה אין הסבר ממשי, אבל שכרגע זה כבר לא כל כך משנה, את בחוץ, ובסדר, וזה מה שמשנה.

אחרי הניתוח

גלגלו את אמא מהחדר ניתוח, ואחות נחמדה לחשה לאמא באוזן, ושאלה אותה אם היא רוצה לראות אותך. גלגלו את אמא לחדר קטן, שבו היית את על מיטה קטנה, עם 2 אחיות ורופא, שטיפלו בך, וכבר היית מחוברת לכל מיני צינורות, אבל בכל זאת תפסת לאמא חזק חזק את האצבע. מצחיק, עכשיו כשאני כותבת לך את זה, אני דומעת, אבל אז, לא הבנתי כלום, וכנראה גם לא ממש הרגשתי משהו. הכל היה כל כך מהיר ומוזר, ורק רציתי לשמוע שאת בסדר, וזהו.

לקחו אותנו לחדר התאוששות, ואותך העבירו לפגיה, ואמרו לנו שבדרך לחדר שלי, אחרי ההתאוששות נוכל לראות אותך שוב. מרק וג'יל כבר חיכו לראות אותנו (הא, כן, היית מאמינה שמרק ויתר על משחק כדורסל בגללך???), ואבא היה נרגש נורא, הוא כנראה כבר עיכל אז את מה שקרה, כי אמא היתה אדישה לחלוטין, והתנהגה כאילו כלום לא קרה (אפילו שזה היה קצת מוזר להיות ללא כל תחושה מהמותניים ומטה...). אח"כ העבירו את אמא לחדר שלה, ובדרך הכניסו אותנו שוב לפגיה, כדי לראות אותך. ועדיין, אמא לא ממש הרגישה משהו, והתחילה לדאוג (בכל זאת, את יודעת, אמא  פסיכולוגית...).

בחדר של אמא, אמא ניסתה להזכר בכל מה שלמדה וקראה על פגים (ובואי נגיד בעדינות, זה לא דברים טובים בד"כ), והלחיצה את עצמה נורא. אחרי כמה שעות, הגיעה אחות לשאול אם אמא רוצה לנסות לרדת מהמיטה, ואמא אמרה לה, שלא מספיק לה לרדת מהמיטה, אלא היא רוצה כסא גלגלים ושיקחו אותה לפגיה, לראות אותך. האחות אמרה שאסור, אז אבא היה קצת אסרטיבי, ובסוף אחד הרופאים במחלקה אישר לקחת את אמא לראות אותך. היה בערך 4 בבוקר, ואמא פגשה את האחות האישית שלך, שטיפלה רק בך, ושמעה ממנה שהכל בסדר. כמובן שזה לא הספיק לאמא, שב-4 בבוקר "נבחה" על האחות שהיא רוצה לדבר עם הרופא שמטפל בך ולשמוע מה באמת מצבך. (דרך אגב, כל הפעמים שאמא צרחה, צעקה ו"נבחה" על אנשים ביום הזה- זה חריג, בד"כ אמא בן אדם מאוד רגוע ולא "צרחן"...).

חזרנו לחדר, ואבא נסע הביתה להתקלח ולנסות לישון קצת, ואמא גם ניסתה לישון, מה שלא הלך כל כך. היא החליטה ששעה 7 בבוקר בשבת זו שעה טובה להודיע לסבא ולסבתא שנולדת, ועשתה התקפת לב קטנה לשניהם, ועדיין היתה אמיצה מאוד ולא בכתה אפילו לרגע.

ואז...הגיע הזמן לקבל משככי כאבים, המקום של הניתוח התחיל להציק, והאחות הכניסה את הראש לחדר, ואמרה שהיא מיד תבוא עם הכדורים. אחרי רבע שעה, היא עוד לא הגיעה, ולאמא התחיל ממש לכאוב, ואחרי חצי שעה, לאמא כבר ממש כאב, אבל לא היה לה נעים לקרוא שוב לאחות, אז היא התקשרה לאבא, שרק נרדם בבית, ואז...אז היא התחילה לבכות. היא בכתה כל כך הרבה, שאבא לא הבין על מה היא בוכה. אז אבא, במקום לישון, הגיע חזרה לבי"ח, ובינתיים האחות כבר הגיעה עם משככי הכאבים...אבל אצל אמא כבר נפתחו הברזים, והיא לא ממש הפסיקה לבכות.

עכשיו- בכי אחרי לידה זה סביר ומקובל, אבל אצל אמא, זה היה בכי בגלל רגשות אשם קשים מאוד. אמא היתה בטוחה שהיא אשמה במה שקרה, ומשהו שהיא עשתה גרם ללידה המוקדמת, וניסתה בכל כוחה לחפש מה עשתה ומה גרם להפרדות השליה. היא אפילו חשבה שכשנהגה באותו בוקר, אולי כשמשכה את הכסא לאחור חזק מדי, נתנה לעצמה מכה בגב, והכל קרה בגלל זה. או שאולי זה בגלל שהיא לא נחה מספיק ואולי ואולי ואולי...אבא נאלץ במשך זמן רב לשמוע את כל התסריטים האלו של אמא (זה לא עבר גם אחרי שהיית כבר שבועיים בפגיה), ולנסות לשכנע אותה שזה לא משהו שאמא עשתה, אלא משהו שפשוט קרה, ושאנחנו צריכים לשמוח שיצאת בריאה ושלמה, ללא שום סיבוכים.

ביום הרביעי, אמא הגיעה לחדר, ומצאה אותך על הבטן, בוכה וצורחת. האחות שלך לא היתה בסביבה, ואת פשוט צרחת, והיית אדומה לגמרי, ואמא לא הבינה למה. כמובן שגם היא התחילה לבכות, ובאותו רגע, היא גם חשה הקלה- כן, היא מרגישה משהו כלפייך, את הבת שלה, והיא מודאגת, ובוכה איתך כי לך מציק משהו. את לא יודעת עד כמה אמא פחדה שהיא לא מרגישה כלפייך כלום, ושהיא מנותקת רגשית מהכל (פסיכולוגית, אמרנו כבר?). אז כן, אמא בכתה איתך, ואחרי כמה שניות, כשראתה שהאחות לא נמצאת, פשוט דחפה ידיים לאינקובטור, והפכה אותך בעדינות, ושרה לך שיר. את נרגעת בשניות, מלוטפת ופתחת עיניים גדולות והסתכלת  על אמא, שרק בכתה עוד יותר. האחות נכנסה באותו רגע, וכשראתה את הפנים של אמא – רצה לאינקובטור. כשראתה שהכל בסדר, שאלה את אמא מה קרה. כשאמא הסבירה, האחות חייכה, ואמרה משפט שנחקק לאמא בזכרון טוב טוב "אמא יודעת הכי טוב, אז טוב שהפכת אותה אם לא היה לה נעים"...

וזהו, בעצם, מאותו יום אמא ואבא בילו כל רגע פנוי בפגיה, מטפלים בך מהרגע שנתנו לנו, שמחים שאחרי יומיים ניתקו אותך מכל הצינורות, כי הראית להם שלמרות שאת פיצית, את מסתדרת לבד ונושמת יפה ולא צריכה בכלל עזרה, שמחים מכל חיתול שהחליפו לך, שמחים שמהר מאוד לאמא היה מספיק חלב כדי שתאכלי רק ממנו, ושמחים עם כל גרם וגרם שהוספת. אחרי 10 ימים בחדר טיפול נמרץ, העבירו אותך לחדר מספר 1, שזה החדר שממנו הולכים הביתה. אומנם שם היינו עוד כמעט שבועיים, אבל הכל היה רגוע יותר שם, ואמא נרגעה לאט, ובילתה את כל הימים שלה איתך, ואחרי שבועיים התחילה להניק אותך, ואת התחלת לאכול גם מבקבוק, והתקדמת מצוין, או כמו שהרופא שלך הסביר- התקדמת בדיוק לפי הספר- כל שבוע השגת את מה שהיית אמורה להשיג.

הכרנו בפגיה כמה אחיות מדהימות, שהתאהבו בך מהרגע הראשון, ו"נלחמו" בכל משמרת לקבל אותך. הן קראו לך miracle baby, אחרי ששמעו את הסיפור של איך נוצרת כנגד כל הסיכויים, ואיך נולדת, ואיך את במצב כל כך טוב למרות שאת פגית פצפונת...

אותן אחיות מדהימות לימדו אותנו איך לטפל בך, איך להאכיל אותך ואיך לזהות את הסימנים הקטנים שלך, ובעצם- אבא ואמא קיבלו סדנת הכנה להורות, אומנם באנגלית, אבל גם זה משהו, לא?

ואחרי 25 ימים בפגיה- זהו- הלכנו הביתה. לקחנו אותך, נסיכה קסומה שלנו, והלכנו הביתה, יחד. משפחה. אבא, אמא ואת.

שתדעי – שגם עכשיו, כשאת בת 5 שבועות, לאמא קשה עדיין להסתכל על נשים בהריון או על תינוקות שנולדו בזמן, היא פשוט מקנאה. קנאה עיוורת כזו, שאין לה שום מטרה ואין בה שום תועלת, אבל זה מה יש. את עדיין היית אמורה להיות מוגנת בפנים, ברחם של אמא, לישון טוב ולגדול, בלי צינורות, אינקובטור ומוניטורים, בלי שיבדקו אותך כל 3 שעות, בלי אור ובלי עוד הרבה תינוקות קטנים כמוך מסביבך. ולא יעזור כלום, כנראה, אמא לעולם תאשים את עצמה, למרות שהיא יודעת שהיא לא יכלה לעשות כלום, ולמרות שאבא כבר אמר לה מיליון פעמים, שתראה איזו תינוקת בריאה יצאה אחרי 32 שבועות, מה שאומר שאמא טיפלה בך טוב טוב כשהיית בפנים, ולמרות שהכל היה יכול להיות הרבה יותר גרוע אם לא היינו מגיעים בזמן...למרות כל זה, אמא עדיין חשה אשמה.