במלאת שנתיים לאיתן החלטתי שהגיע הזמן להעלות את הכל על הכתב.

 קצת רקע: לפני איתן היו לי 7 הריונות.

 הריון ראשון- לא התפתח. גרידה בשבוע 7.5.

 הריון שני- גלי, בכרותנו ז"ל שנולדה פגית בשבוע 31 עקב פיגור בגדילה תוך רחמית (IUGR) שלא אובחן בזמן. נפטרה בגיל חצי שנה פחות ארבעה ימים.

 הריון שלישי- הריון תאומים. אחד ברחם ואחד בחצוצרה. הסתיים בשבוע 7.5.

 הריון רביעי- הסתיים בשבוע 7.5 המקולל.

 הריון חמישי- נולדה מי שמתקראת הנסיכה, לאחר שמירה הריון והשגחה צמודה. בשבוע 31. בילתה חודש בפגייה. היום בת שמונה- מקסימה.

הריון שישי- הסתיים, נכון, בשבוע 7.5.

הריון שביעי- הריון תאומים שהסתיים בשבוע 8.5.

עברנו אין ספור בדיקות ובירורים שלא העלו דבר, לאחר ההפלה האחרונה, עשיתי שוב צילום רחם שהדגים "עמודי שלמה". החלטנו שזהו. דיי לייסורי הגוף ועוד יותר לייסורי הנפש והחלטנו לאמץ בכדי להגדיל את המשפחה.

 ההריון: ההתחלה: ביום חמישי בשבוע, תשעה באב- קיבלנו טלפון המספר שיש ילד בריא ובר אימוץ משפטית . בשבת הרגשתי קצת מוזר. לא אמרתי כלום לאיש שאיתי ובבוקר יום ראשון ביצעתי בדיקת הריון ביתית מערכה שנשתמרה מתקופת הנסיונות. לאחר 5 דקות – 2 פסים ברורים וחזקים. קראתי מיד לאיש, צחקנו ובכינו ולא ידענו מה לחשוב ואיך לנהוג. שלחתי לפני היציאה לעבודה מסר לחברה טובה "למה הכל כל כך מסובך? עכשיו הריון?! הרי מחכה לנו ילד...". בעבודה עשיתי מיד בדיקת דם. הבטא היתה 330! מעולם לא היה לי ערך כזה, גם בהריונות עם התאומים. הפעם הייתי משוכנעת שיש יותר מעובר אחד... והחיים נראו מסובכים... לפתע לא הייתי בטוחה שאני רוצה את ההריון הזה. הרי ממתין לי 'ילד על בטוח'. התקשרתי לחבר טוב, מנהל הפגייה בסורוקה- פרופ' זמורה. סיפרתי לו על ההריון ושאלתי- מה עושים. הוא ענה לי : "מה זאת אומרת מה עושים? את חושבת להפסיק את ההריון הזה?

 את חושבת לוותר על הילד שממתין לכם?"

 מיד עניתי לו שלא, הרי בכל חיינו המשותפים כמהנו לילדים. ואז הוא אמר, אוקי, ענית לעצמך. זה יהיה מסובך אבל אפשרי ויש בכם את הכוחות ויש לכם את התמיכה. האמת- ידעתי שזה מה שנחליט, הייתי צרכיה כנראה גורם חיצוני. זה גם מה שהחלטנו בשיחת טלפון שניות אח"כ. לא העלנו על דעתנו אפשרות אחרת. יום שני- נוסעים לפגישה עם העמותה- רואים תמונה של מי שיתקרא מעתה 'הפשוש' הוא מיד נכנס לנו ללב, למעשה הוא היה שם עוד לפני שלבש דמות ופנים. מתלבטים אם לנסוע במהלך ההריון, שגם כך על כרעי תרנגולת או להמתין ללידה ואולי רק האיש יסע ויביא את הפשוש הביתה.

יום שישי-נוסעים שוב לפגישה עם העמותה. מספרים על ההריון. מגלים פתיחות לנושא ואף זירזו הליכים בכדי שאסע לפני שמתחילים הסיבוכים (כמה שזה היה נכון עוד יסתבר בהמשך). בבדיקה מסתבר כי בגלל שנרשמנו כזוג שנינו צריכים להופיע בבית המשפט בבלארוס, האיש לא יכול לנסוע עם ייפוי כוח נוטריוני ממני. מתפללים שהכל יצליח ונכנסים לשתי הרפתקאות. שבוע שישי- נוסעת אחרי העבודה עם הנסיכה ליום כיף בצאלים עם אחת המחלקות הכירורגיות שעבדתי איתן. כמובן שלא נכנסת לבריכה או לג'קוזי. שותפתי למשרד ועוד רופא אחד חביב יודעים על ההריון. לפתע אני מתכווצת מכאב חד וכנראה שגם מאוד מחווירה. אותו רופא שואל אם הכל בסדר ואני עונה שיש לי כאב חד באיזור המפשעה הימנית. הוא שולח אותי לשירותים. ואומר שאם זה קשור להריון הוא לא יכול לעזור, אבל אם לא אז שרק אבחר מי יוציא לי את האפנדיציט... בשירותים- דימום. הבנתי שההריון הגיע לקיצו. עשיתי חושבים מהר והחלטתי שזה מה יש, אי אפשר לעשות כלום בשלב כל כך מוקדם ולפחות נמשיך את היום. החלטה שכלתנית לחלוטין ללא טיפת רגש. חזרנו הביתה, קילחתי את הנסיכה, התקלחתי והלכתי למיון לבד- כי 'הרי ברור שיגידו שאין דופק, יקחו סוג דם ומחר גרידה' זה מה שאמרתי לאיש.

במיון הפתעה! עובר עם דופק. ברחם. שמחה וצהלה, זריקות חיזוק ומנוחה של שבוע במיטה. הסיפור חזר על עצמו בשבוע 10, הגעתי למיון לבד בכל פעם, מבחירה שלי, כי למה להזמין ביביסיטר כשברור שאני חוזרת הביתה ולמחרת גרידה? שבוע 12-שוב דימום.

מסיבי יותר, עם כאבים חזקים מאוד. שוב מיון. הפעם בודקת אותי רופאה שאני לא מכירה. נבהלת כשרואה את ההיסטוריה. אישה בת 35 עם היסטוריה גיניקולוגית כל כך עניפה. היא מנסה לשכנע אותי ללכת לועדה להפסקת הריון, כי אני מסכנת את עצמי. ולמה לסבול וכו'. עוד נחזור אליה בהמשך...

כאן כבר היה ברור שאני בשמירת הריון עד הלידה. מקבלת תמיכה בכדורים ובזריקות. מחליטים לעשות את התפר הצוארי למנוע הפלות כשאחזור מבלארוס, גם כדי לתת לרחם לגדול עוד קצת וגם מהחשש שאם חלילה יקרה משהו שם, שלא נסתבך יותר.

השליש השני: שבוע 14- טסים לבלארוס. אף חברת ביטוח לא רצתה לבטח אותי בתחום ההריוני, תמורת כל סכום של פרמיה. כולם ביקשו מכתב שההריון לא בסיכון, כשגם ללא הטיסה הוא היה בסופר סיכון... ידענו שאנחנו נוסעים לשבוע, אבל הצטיידנו בכסף לחודש למקרה של סיבוך רפואי והצורך לארגן בדחיפות טיסה חזרה.

בתיק הגב שלי יש את תיק ההריון המלא, בנוסף, סיכום רפואי באנגלית וברוסית. מזרקי אינסולין (אסור לשים בתא המטען שלא יקפאו ויותר חשוב שלא יאבדו...), זריקות קלקסן, גלוקומטר, סטיקים לגלוקומר וסוכריות למקרה של נפילת סוכר. בבידוק הבטחוני בארץ מבקשים אישור רפואי בדבר הצורך לשאת כל כך הרבה מזרקים ומחטים... בנוסף לא מבינים למה אנחנו עם עגלת טיולון ובלי ילד... עשינו להם שיעור קצרצר באימוץ... השהות בבלארוס סה"כ עברה בשלום מבחינת ההריון. הצוות שם דאג לי שלא אתעייף יותר מדי ורופאת בית הילדים כל הזמן שאלה אם הכל בסדר ואם אני זקוקה למשהו.

בלילה האחרון טרם הטיסה הביתה, אני מתעוררת עם כאבי תופת. מתלבטים מה לעשות. עוד שעה צריכים לצאת לשדה התעופה. נסיעה של שלוש שעות. המתנה בטרמינל ואז הטיסה לארץ או לבקשת עזרה רפואית. הכאבים עזים, אבל הפשוש שישן לו שנת ישרים בינינו מכריע לטובת התכנית המקורית, מחליטים שרצוי להגיע לארץ בפרט אם יש סיבוך.... באורח פלא, בדרך לשדה התעופה הכל נרגע.

שבוע 15-יומיים אחרי חזרתנו לארץ עם הפשוש, אני מתייצבת באישפוז יום לקשירת צואר הרחם. אני לבדי. הפשוש נשאר עם האיש בבית. לא רצינו כבר להשאירו עם מישהו זר עבורו ומכיוון שהכרתי את הפרוצדורה לא רציתי להפריע לאף חברה בעבודתה.

שבוע 17- צירים. הי, מה? זה לא אמרו להיות עוד הרבה אחרי? ויש לי תור למי שפיר. מה עושים? מחליטים לדחות את הדיקור עד שיהיו שבועיים רגועים ללא צירים. אני מאושפזת במחלקת יולדות בחדר HIGH RISK. הרופא שלי מנהל את המחלקה ורוצה אותי לידו. יש שני חדרים כאלה 6 נשים בכל חדר. בביקור הבוקר הוא אומר לרופא השני-אתה רואה את כל הנשים של ה-HIGH RISK? כולן ביחד פחות סבוכים ממנה.

מאוד מעודד... מאוד קשה לי האישפוז כשיש שני ילדים בבית והאחד עדיין לא רגיל שיש לו בית, משפחה, הורים-אמא. באחד הימים אני מרגישה תחושת נימול בחצי פנים. לוקח 6 שעות! עד שמגיע נוירולוג אלי למיטה וגם זה לאחר שהוצאתי את מנהל החטיבה הגיניקולוגית מישיבה.... בינתיים רק בודקים לי לחץ דם שמטבע הדברים הוא הולך ומאמיר.. הנוירולוג לא מוצא סיבה לתחושה שהולכת ומתפשטת לכיוון יד ימין. תולה את זה בלחץ נפשי.

אני שבורה ומבקשת ועדה להפסקת הריון. רוצה הביתה, חוששת מנזק מוחי לי, חוששת מלידה בשלב כזה שאצא שוב עם ידיים ריקות הביתה. אומרת שאם זה מה שנגזר עליי שיהא זה עכשיו. למחרת, הרופא שלי רוצה לערב פסיכיאטר, לנסות לעזור לי ובכדי שאקבל החלטה מושכלת על המשך ההריון.

מגיע פסיכיאטרית יחד עם מתמחה ברפואת משפחה. כצפוי היא לא מצאה סימנים נוירוטים או אובדנים וגם היא הסכימה כי הלחץ הנפשי בו אני נמצאת אינו אנושי. היא הציעה לי פרוזק. סירבתי. גם כך אני עם יותר מדי תרופות...במקביל החלטנו לא להחליט בינתיים על המשך ההריון ולתת לדברים להתגלגל. הסטג'רית, נכנסה אלי אח"כ לחדר. אמרה שהיא מתמחה בהיפנוזה. הציעה לטפל בי במקביל בהיפנוזה כשכל פגישה תעובד אח"כ עם המנחה שלה. הסכמתי בשמחה וזה היה גלגל הצלה עצום בהריון.

שבוע 19- דיקור מי שפיר. באיחור של שבועיים בגלל הצירים. מגיעה שמחה וטובת לב, נזכרת לשאול לתשובת התבחין המשולש (חלבון עוברי). מסתבר כי הוא חריג 1:52. לא התקשרו אלי כי ממילא קבעתי תור לדיקור. מרגיעים אותי שזה הגיל, הדימומים, הסכרת ההריונית והפרוגסטרון. כמובן שידעתי את הכל ובכל זאת. הדיקור עבר בהצלחה. לפני כן הרופא שאל אותי אם הפסקתי קלקסן ועניתי בחיוב. רק כשהתלבשתי לאחר הבדיקה נזכרתי שבעצם הזרקתי בחצות ולא הפסקתי. היסטריה רבתית. והשגחה מחמירה שלא תתחולל קטסטרופה... שבוע 22- סקירה מורחבת.

לאחר אין ספור US למעקב זרימות דם, לאור ההריונות הקודמים, פתאום מתגלה שיש לי מחיצה בתוך שק ההריון עצמו (AMNIOTIC BAND). או, זה עוד לא היה לנו... אני עוברת למעקב במרפאת US. במכשיר תלת מימד (יש שיפור תנאים לאנשים מסובכים) כל 10 ימים מעקב גדילה, זרימות דם ומעקב אחר המחיצה. מדובר במחיצה שיש בה חורים.

הסכנה היא שיד או רגל או ראש.... יתקעו במחיצה ואז זה נמק... או חלילה.... חושבים אופטימית ומאמינים בעוברון הזה. שבוע 24- מתחילה האטה בגדילה. מעלים מינון קלקסן למקסימום, מתחילים בזריקות להבשלת ריאות והחשש ממפגש נוסף בפגיה הוא עצום. שבוע 26- עוד האטה בגדילה מחליטים על אישפוז עד סוף ההריון. הפעם מקווה שהאישפוז יימשך עוד ועוד ועוד.. מדי פעם מורידים אותי לחדר לידה לקבל עירוי להפסקת צירים ו/ או לעשות US בלילה כי המוניטור לא יפה או כי אני לא מרגישה תנועות עובר מספיקות או בכלל לא... אין רגע דל.

שבוע 28- 25.1.04- יום הולדתי ה-36. עושה US בבוקר ומגלים שהעובר הפסיק לגדול. אני מבקשת שיילדו אותי באותו יום או לכל המאוחר למחרת כי צריך להפסיק קלקסן. לא רוצה לחזור על ריטואל של עובר שלא גדל, מושכים את ההריון ואז הוא ימות אחרי חצי שנה כמו גלי שלנו, בכורתנו ז"ל. הרופא מתעקש שנמתין עוד שבוע ורושם אותי בספר הניתוחים לשבוע הבא. אני מתווכחת איתו שזה לרזומה שלו שיהיה רשום שבוע 29 ולא 28 ובפועל הוא מקטין את סיכוייו של בני לשרוד.

הטלפונים שמברכים ליום ההולדת, החברים שמגיעים- כלום לא ממש מעודד. אני מפוחדת ומתוסכלת. 26.1.04-עשר בלילה. המשפחה כבר הלכה הביתה, אני מסתובבת בקומה חסרת מנוחה. לפתע פוגש אותי הרופא שעשה לי את הסקירה. שואל לשלומי ומציין שמזמן לא ראה אותי. אני מעדכנת אותו בהתפתחויות ומציינת שאני מאוד לחוצה ורוצה כבר ללדת- אתמול... בכנות ובישירות הוא אומר לי שמכיוון שהמקרה שלי כל כך סבוך ומיוחד, מכיוון שהרופא שלי כבר החליט על תאריך לניתוח, הוא סקרן לראות ב-US את הזרימות בשלב הזה. סיכמנו שלמחרת אני ארד ליחידת ה U.S. לבדיקתו.

בתוך תוכי קיוויתי שיסתבר כי העובר גדל ולו במעט וניתן יהיה למשוך את ההריון עוד קצת.

27.1.06 הלידה: בביקור הבוקר מסתבר כי הרופא שלי חולה. מגיע סטאג'ר. אני מבקשת US לזרימות דם ואומרת שהגיע הזמן לכך. הוא מסרב ואומר שלמחרת יעשו לי כי הרופא שלי איננו... אני כועסת ואומרת לשחץ דם וסוכר אני יכולה לבדוק בבית. שאני בביה"ח למען המוניטורים והאולטראסאונדים. לא ממש עוזר לי. אני אומרת לאחיות שאני יורדת לחדר לידה לבקר קרובת משפחה שבאה ללדת (מה שנכון היה). מבקרת אותה והולכת קצרת רוח ליחידת הUS.

הרופא בודק, צוחק ולפתע מרצין ומחוויר. ואז אומר "שלומית, תלכי תמיד עם האינטואיציות שלך". מסתבר שלא היתה זרימת דם דיאסטולית (בהרפיית הלב), התחילה זרימה ברוורס מהעובר אלי ופולסציה ורידית- הוריד התחיל לתפקד כעורק.

בדיעבד הסתבר לי שמצב כזה מחייב ניתוח תוך 26 שעות לכל המאוחר כי אחרת יהיה מוות של העובר. יודעת שאין לי מה לעלות למחלקה כי הרופא שם בטח לא ייקח אחריות על הליך כזה דרמטי. מתקשרת לאיש שיעזוב את העבודה ויבוא מיד לביה"ח, דואגת לסידור לילדים והולכת ל'דוד הטוב' פרופ' זמורה מנהל הפגייה. הוא שואל מה נשמע ואני "חרא" הוא מנסה להרגיע אותי. מושיב אותי במשרדו. מתחיל לקרוא ומחוויר מיד. שואל היכן הרופא שלי. אני מספרת לו מי במחלקה. הוא מיד מבין עניין, שולח אותי למחלקה ואומר שהוא מארגן את הניתוח שלי. מרגע זה אני מאושרת. יודעת שיכולה לסמוך עליו. בטוחה שידאג שיילדו אותי בזמן והעובר שלי יחיה. אני עולה למחלקה. מתחיל מרתון של טלפונים. באיזשהו שלב. מודיעים לי שלמחרת בשמונה בבוק אני מנותחת ומחצות להפסיק קלקסן ואינסולין.

אני אוכלת ארוחת צהרים שמחה וטובת לב ואף נהנית לשם שינוי מהאוכל (עוף צלוי) ואז מגיעה אחות ושואלת:" אכלת?" ודאי, עניתי לה, ואף הזרקתי אינסולין. "אוי ואבוי" החליטו לנתח אותך מיד, לא רוצים לקחת צ'אנס"... ואז החליטו לנתח אותי רק אחרי 6 שעות, בכדי לא להסתבך עם ההרדמה. מגיע הרופא שאיבחן את הגעיה בזרימות. מורה לי ללכת להתקלח, ולהתפנות כי בעוד 10 דקות אני אחובר למוניטור עד הניתוח. אני מחוברת למוניטור, בחדר בלי נשים נוספות, יחד עם האיש ונהנים מהלמות ליבו של העובר שלנו. לפתע ירידת דופק שנראית גם במוניטור וגם נשמעת בבירור.

האיש רץ לאחיות (אני בחדר הסמוך לתחנה), מגיע מיד עם אחות ובינתיים הדופק חזר להיות תקין ואני חוזרת להיות רגועה. האחות ממש לא... היא אומרת שהיה ציר קטן והעובר הוריד דופק. קוראים שוב לרופא שאיבחן את הבעיה. הוא אומר :"המוניטור מוכיח שהאולטראסאונד צדק. העובר במצוקה וטוב שאנחנו מיילדים אותך היום".

מחליטים להוריד אותי להשגחה בחדר צירים, שם מצמידים לי רופא. שם היתה ירידת דופק נוספת והוחלט שאם תהיה עוד אחת ינתחו אותי למרות שלא עבר מספיק זמן מהאוכל ולא עבר מספיק זמן מהקלקסן. איך אמרו לי? 'מקסימום את תסתבכי ותהיי יום- יומיים בטיפול נמרץ, אבל תצאי מזה. אבל ירידות דופק נוספות מסכנות אותו'. הסכמנו, נו מה, היתה לנו ברירה? האיש ואני נרגשים, סופרים את הדקות שמקרבות אותנו להצלת חייו. שולחת SMSים לחברים וחברות שיחזיקו לנו אצבעות וישלחו אנרגיות. בשעה ארבע פרופ' זמורה בא ושואל אם אני רוצה שהוא יקבל את העובר לפגייה. אני מבקשת שזה יהיה הוא והוא מורה לנו להתקשר אליו מיד כשמכינים אותי לניתוח. זה היווה עוד כדור הרגעה עבורי.

איך שם נולד תוך כדי אנחנו חושבים על שם. כל ההריון חשבנו על אורי והתלבטנו בין ORI שמאוד רצינו לבין URI כי"בן לו היה לי, ילד קטן..". אנחנו מבינים כי לפני העובר שלנו צפויה התמודדות לא פשוטה. להיולד בשבוע 28, במשקל נמוך לשבוע, במצוקה עוברית. אנחנו רוצים לשדר לו שאנחנו מאמינים בו, שהוא חזק אם השתרש ברחמי הפגועה ושרד עד עתה. רוצים לשדר לו את כוחו. ואני נזכרת בילד מקסים בשם איתן שקראתי את סיפורו בפורום פגים ומציעה את השם לאיש. שנינו מרגישים שזהנכון לו, נכון לנו. החלטנו על איתן. השעות חולפות. בחמש, פתאום קולטים שאין לנו מצלמה והרי אחרי ניתוח לא אוכל לראותו. מתקשרים דחוף לאחי, מוציאים אותו משיעור באוניברסיטה, שירוץ אלינו הביתה ויביא מצלמה. בחמישה לשש מכינים אותי לניתוח. אני שלווה ומאושרת.

איתן "התנהג יפה" ולא הוריד יותר דופק אוטוטו ייצא לאויר העולם ויקבל סיכוי טוב לחיות. בשש בדיוק אני מוכנסת לחדר הניתוח. פרופ' זמורה כבר שם. מנקים לי את הבטן ומחברים את העירוי עם חומר ההרדמה. אני מאחלת בהצלחה לכולם ונרדמת. איתן נולד אני מתעוררת כשעה אחר כך. אומרים לי מזל טוב- משמע- הצלחנו1 הוא חי! בזה אחר זה נכנסים האיש שאיתי, אבי, אחי וכמובן- האיש והאגדה- פרופ' זמורה ואומרים שאיתן חי. קטן, מונשם, אבל חי.

איתן נולד בשבוע 28 במשקל 818 גר' (עם טובוס=צינורית ההנשמה) ועד היום אני סקרנית לדעת כמה היא שוקלת בכדי לדעת כמה הוא נולד בדיוק... ראיתי אותו במצלמת הוידיאו עוד בהתאוששות. למחרת ביקרתי אותו והתחלתי לשאוב לו את הזהב הלבן- חלב אם. הוא היה מונשם שבוע ואח"כ שלושה חודשים עם חמצן, עד ארבעה ימים לפני שיחררונו הביתה. בהיותו במשקל 1200 גר' החל לינוק. חוויה משמעותית מאוד עבורי, שלפחות בזה גופי לא איכזב ואני יכולה לעזור לו בזה. איתן היה אמור להיוולד ב-20.4.04. יצאנו מהפגייה ב-21.4.04.

הוא השלים שם בדיוק 40 שבועות. היה הריון, קשה, מסויט והסיפור כאן הוא על קצה קצהו של המזלג. בפגייה היו רגעי שבירה ותיסכול אבל יצאנו הביתה בידיים מלאות בניגוד להרבה תחזיות. מיותר לציין שביום השיחרור עשינו "סיבוב ניצחון" ביחידת האולטראסאונד, המחלקת יולדות שהיתה לביתי הראשון באותה תקופה ו- כן, גם לאותה רופאה ששלחה אותי להפסקת הריון... איתן שלנו בן שנתיים. ילד מקסים, אהוב, חכם, פעיל. למרות כל הקשיים בהריון, בפגייה וגם בשנתיים שחלפו, לא מצטערים לרגע על ההחלטה להשאיר את ההריון. תודה שבחרת בנו להיות הוריך. מאמינים בך וגאים בך על הדרך שעברת.

 אבא, אמא, הנסיכה והפשוש.