טוב, אז ככה:
לפני חודש וחצי בערך, התחילו להן תנועות מוזרות ושונות מכפי הרגיל בבטני התפוחה.
לא הבנתי כ"כ מה קורה וחשבתי שאולי החלטת להתהפך לך לתנוחת עכוז. ככה עברו להם מספר ימים ובהם הסתקרנתי מאד לדעת מה קורה שם בפני כשכבר די הרבה זמן לא נפגשתי איתך באולטרא-סאונד ומאד התגעגעתי אליך.
במקביל בכל פעם שהיה לי פיפי והלכתי לשירותים הרגשתי כאילו שהשרירים שלי לא חזקים מספיק ובורח לי קצת.
חשבתי שאלו שרירי רצפת האגן שנחלשו כתוצאה מההריון ולכן לא התרגשתי במיוחד, אבל כל הזמן הייתי "רטובה" וזה קצת הפריע לי גם לעיתים כשישבתי הרגשתי כמה טיפות בורחות להן. אז ביום רביעי ה- 1 ליולי החלטתי שאני מתגנבת לרופא הנשים (לא הקבוע שלי אבל מקסים גם), לפני שכולן באות,
ומבקשת ממנו לראות אותך ילד קטן שלי וגם סיפרתי לו על "הנזילה" בהתחלה הוא הראה לי אותך והתרגשתי נורא כמו בכל פעם שראיתי אותך ואח"כ הוא בדק אותי וגינלית שזה משהו שבד"כ לא עושים כבר בשלב כזה (שבוע 31+2).
הבדיקה כאבה בטירוף אני לא יודעת מה הוא עשה שם אבל זה כאב מאד מאד (ואח"כ ראיתי המון המון דם שנשפך וזה קצת הלחיץ אותי). בסופה של הבדיקה בישר לי הרופא הנחמד שאני נמצאת בעיצומו של תהליך לידה ושיש לי פתיחה של 2 אצבעות ומחיקה של 70% בצוואר הרחם ושהנוזל שאני מרגישה זה ירידת מים!!!!!! אימאל'הההההההההההה (כלומר, סבתא'לההההההההההההה) מה פתאום תהליך לידה מי מוכן בכלל???!!! מה אתה כבר רוצה לצאת???
מה בוער לך??? בדיוק אמא ואבא קבעו עם 4 משפחות לראות את הדירות שלהן כי רצינו לעבור דירה, רצינו לתת לך בית גדול יותר עם חדר נעים רק בשבילך.
אני בכלל בעיצומה של תקופת בחינות מלאה בעבודות ומה פתאום תהליך לידה??? מאיפה באת (הכוונה לרופא, כן)??? הייתי בשוק מוחלט אפילו עוד לא חודש
שמיני מה קורה פה??? הוא נתן לי הפנייה ואמר לי עכשיו את הולכת להתאשפז!!! התקשרתי לאבא שהיה קצת יותר רגוע ממני ואמר את תראי שעוד מעט נצא מפה (אופטימי!!!).
הלכנו לנו לבית חולים סורוקה (שאגב אני אמרתי שעל גופתי אני אלד שם) ולמחלקת יולדות לא נתנו לאבא להיכנס איתי ואמרו את נכנסת ועוד מעט נקרא לו. טוב אז נכנסתי חיברו אותי למוניטור בדקו קצת לחץ דם
וכל מיני אחרים. אח"כ אמרו לי לחכות לרופא והכניסו אותי ראשונה בגלל החשש לירידת מים מוקדמת. הרופא שוב עשה את מה שעשה רופא הנשים,
הפעם קצת פחות כאב וקצת פחות דימם ושוב בישר לי שאני עומדת ללדת ממש בקרוב. הוא היה מאד רגוע, ואני לא!!!
התחלתי לבכות ואמרתי לו רגע אבל אני לא מוכנה, פחדתי שיהיו לך קשיים ורציתי שתישאר עוד קצת. הוא הרגיע ואמר שהסיכויים של העובר מאד גבוהים ושרוב הנשים במצבי תוך שבועיים יולדות.
אז שאלתי אותו מה אתה רוצה להגיד לי שאני אהיה אמא ממש בקרוב?! והוא ענה כן!! והוסיף שגם לו זה קרה, ולכן זה קצת הרגיע אותי.
כמובן יצאתי לקרוא בשלב זה כבר לאבא וישבנו איתו לשיחה. הרופא אמר שהפגייה בסורוקה מלאה (ומן הסתם התינוקצ'יק שלי צריך מיטה) ושאל אותי אם
אני רוצה בית חולים מסוים חשבתי לעצמי ואמרתי כן, נהריה (כי סבא וסבתא גרים שם בכפר ורדים כ- ¼ שעה נסיעה מבית החולים).
הרופא הנחמד התקשר לנהריה, בדק שיש מקום ובישר לי שעוד מעט יבואו לקחת אותי באמבולנס לנהריה (כי במצב של ירידת מים אסור לעשות כלום חוץ מלשכב) והוריד
אותי לחדר לידה עד שיגיע האמבולנס וגם על מנת שיתנו לי זריקת צלסטון ראשונה להבשלת הריאות שלך כי הן עדיין לא מוכנות לאוויר העולם. בסופו של דבר הגיע האמבולנס ונסענו אני ואבא והנהג הנחמד לנסיעת לילה באמבולנס עד נהריה (זה כבר היה 22:30).
עכשיו כפי שכולם יודעים, ישנן כמה קשיים בהריון אחד מהם הוא הצורך להשתין כל כמה דקות, עכשיו לא נעים, נהג אמבולנס לך תטרטר אותו לעצור כל שתי דקות ועוד עם רצונות לשירותים
נקיים ונעימים (ומלבד זאת שבמצבי ישנו חשש לזיהום ולכן על השירותים להיות נקיים). הנהג הנחמד בכל פעם שביקשתי נכנס לתוך
עיר וחיפש את תחנת מד"א הקרובה ושם שלח אותי לעשות את צרכי. בנוסף, האבא המקסים שלך, היה רעב אז כמובן הנהג החמוד עצר כדי שנוכל לקנות לאכול (כי לך תדע איך ייגמר הלילה הזה).
טוב בסופו של דבר הגענו לנהריה לבית החולים בשעה 01:00 לפנות בוקר ושם שכבתי בחדר לידה מחוברת למוניטור כל הלילה ועם איסור מוחלט
לקום מהמיטה. כמובן שאבא היה איתי כל הזמן אפילו נתנו לו מיטה משלו שיהיה לו נוח. המוניטור לא הראה צירים ולכן
בבוקר העבירו אותי למחלקה להריון בסיכון גבוה ומה שאמרו לי זה שאני אהיה מאושפזת עד הלידה שכפי שאמרתי לרוב מתרחשת עד שבועיים מיום ירידת המים, או עד שבוע 35 שבמקרה זה יתנו לי זירוז.
אז העלו אותי למחלקה חדר 5 ושכבתי ליד בחורה מדהימה, פרח, ונוצר בינינו קשר שחבל על הזמן, דיברנו כל הזמן על דברים נורא גבוהים של חיים ומהותם, שמענו כל מיני דיסקים של נחלים
ודולפינים לפני השינה וכו'. (אגב אותה בחורה הייתה כבר חודשיים מאושפזת עם תאומים ובאיזשהו שלב אמרתי לה שאני לא נשארת כאן לבד ושאם היא יולדת אני יולדת איתה!!!!).
ככה חלפו להם ימים ובכל יום אבא או סבתא וסבא הביאו לי אוכל לארוחת צהריים או ערב ואני בשכיבה מדברת, רואה טלוויזיה, קוראת קצת ועוד.
בינתיים השותפה שלי לחדר יורדת לחדר לידה וגם חוזרת (כי לה עצרו את הצירים כל פעם מה שלי אסור היה לעשות).
ואז..... ב- 9 ליולי, בלילה אני מרגישה קצת כאבים כמו של מחזור (אם כי לא היו לי כאבי מחזור בד"כ), צפצפתי לאחיות והן באו ואמרו לי שנותנים לי אינפוזיה (זה הדבר היחיד שאיתו מנסים לעצור את הלידה) אני לא
ממש רציתי כי כבר לא היה לי מקום בורידים (קיבלתי אנטיביוטיקות ובדקו לי את הדם כל הזמן, אז הם אמרו לי איך שאת רוצה אבל כשתרצי תגידי ואז אמרתי להם אם זה ימשיך אני אקרא לכן.
זה המשיך בתדירות של חצי שעה אבל המוניטור לא הראה כלום, אז נתנו לי אינפוזיה וחלפו הכאבים. בבוקר שוב התחילו, שוב לא ראו צירים על המוניטור (אגב אמרתי לעצמי אם אלה צירים אז סבבה לא נורא) וכך המשכתי את היום.
אגב, השותפה שלי לחדר ירדה לחדר לידה כבר יום לפני. בצהריים כהרגלו בקודש הביא לי אבא שלך את ארוחת הצהריים (בדיעבד מזלי שהוא הביא ולא סבתא כי אחרת
הוא היה מפספס את היציאה שלך או מגיע ממש בסוף), באמצע הביס הכמעט אחרון שלי, פתאום..... בשעה 15:00 החלה הצפה במיטה וירדו להם כל המים בכמויות שלא
ניתן לתאר, הרגשתי מובכת נורא מכמות המים ומכך שזה היה במיטה ושלא הייתה לי שליטה על העניין. אבא כל הזמן ניסה להרגיע אותי למרות
שהיה די קשה, קראנו לאחיות בהיסטריה והן בשיא הרוגע אמרו מה את מתרגשת ואמרו שהרופאים מתרגשים עוד פחות, האחות ניסתה לחבר לי
מוניטור ולא מצאה דופק ונלחצה ורצה לקרוא לרופאה. בינתיים אני מצאתי דופק והגיעה הרופאה החליטה לבדוק פתיחה וגילתה שאני בפתיחה של 5 אצבעות
ומחיקה כמעט מלאה. כל הזמן הזה הייתי בהלם כי כל תקופת האישפוז הייתי בחוסר וודאות לגבי מה יקרה, מה צריך לקרות כדי שאני אלד או לא אלד בימים הקרובים ותמיד ענו לי או חום וזיהום או שבוע 35 או צירים כמובן.
בשלב הזה כבר הבנתי, אבל לא קלטתי שהלידה יחסית קרובה כי לא הולכים לעצור אותה והנה ירידת המים ומתחילים הכאבים הגדולים ואין מה לעשות יותר.
ואז בשעה 16:15 הורידו אותנו לחדר לידה ובדרך התחילו הכאבים כמו שלא הרגשתי בחיים שלי, אבל עוד יכולתי לסבול אותם. בחדר הלידה התחלתי להתכווץ ולהתקפל מכאבים והם הלכו והחריפו עד כדי צרחות נוראיות שלי.
אבא כל הזמן הזה היה איתי וניסה להרגיע למרות שאני חושבת שמכמות הצרחות שלי הוא אולי קצת נבהל. המיילדת שאלה אותי אם אני רוצה משהו ואז אמרתי לה מה זה משהו והיא אמרה מהדברים שהסברתי לך שיש לנו (אגב המיילדת הייתה בעברה האחות בבית הספר שלי) ואמרתי לה בינתיים לא
והיא אמרה כשתרצי תגידי. באיזה שהוא שלב החלטתי שזה בלתי נסבל וביקשתי אפידורל היא החלה לחבר אינפוזיה ובמקביל הכאבים הלכו וגברו היא החליטה
לבדוק פתיחה והופ - 9.5 אצבעות - היינו בשוק, תשכחי מהאפידורל היא אמרה ושאלה אותי אם אני רוצה קוקטייל שהוא אולי יקל עלי קצת אז אמרתי שכן והיא נתנה
לי חצי מנה ואז אמרה תתחילי ללחוץ, זה היה קצת קשה כי הייתי מסטולה לחלוטין והקוקטייל אפילו לא הרגיע את הצירים. אגב, אני עד היום לא מבינה איך בניגוד
לכל חוקי הטבע והאינסטינקטים דווקא כשהכי כואב לי בעולם אני צריכה ללחוץ הכי חזק אבל איכשהו לחצתי ולחצתי עד שהפסקתי ואז הראש שלך בדיוק היה באמצע לא בפנים ולא בחוץ והמיילדת ואבא
קצת נלחצו ובאו ואמרו לי שאני חייבת ללחוץ עכשיו כי זה מסוכן איך שאתה נמצא, אז לחצתי עוד ועוד ובשעה 17:55 יצאת!!!!!!!
האוצר המדהים שלי - שחר יצא החוצה נסיך של אמא, ילד מושלם, כ"כ יפה וקטן ומדהים היא נתנה לי אותך לכמה
שניות בלבד - בגלל שאתה פג, כן נולדת מוקדם,רצית לראות אותנו ואת העולם ובגלל זה היו צריכים לבדוק אותך מייד וזה בדיעבד
היה חסר לי מאד. נורא קשה כשלוקחים אותך ממני כל כך מהר, אבל מהיום אני לא אתן לאף אחד לקחת אותך (רק כשתתחתן וגם אז רק לבחורה מיוחדת מאד).
למרות ששוב בגלל הקוקטייל לא כ"כ הבנתי מה קורה סביבי, הייתי מסטולה לחלוטין, הייתי בעולם אחר.
זהו, שחר נולדת במשקל 1879, בשבוע 32+5, במבחן אפגר קיבלת פעמיים 9 מתוך 10 (כבר עכשיו אתה מצטיין! ואגב, אמרו לי ששחר בלום זה שם של טייס). אושפזת בפגייה
היה לי נורא קשה בלילה כשפתאום קלטתי שאתה לא איתי ואתה נמצא בפגייה, אז בארבע לפנות בוקר אחרי התלבטויות רבות קמתי והלכתי לראות אותך,
הדרך לפגייה לא ארוכה ועברתי אותה בצורה טובה (פחדתי כי קודם היו לי סחרחורות), אבל בדרך חזרה התחלתי לראות כוכבים ועצרתי עד שעברה לי הסחרחורת
והגעתי בשלום חזרה לחדר. אבל היה שווה ראיתי אותך בפעם הראשונה כשהייתי צלולה והתרגשתי מאד, בכיתי, דמעות של אושר.
השחרור שלי הביתה היה בין הדברים הקשים שעברתי, להשאיר אותך, הבן שלי הקטן, חסר האונים בבית חולים ולא לקחת אותך איתי???
אחרי בכי של יום שלם החלטתי להישאר עוד יום אחד ואז ללכת ולמחרת כשנסענו הביתה הייתי ברגשות מעורבים מצד אחד כיף לחזור
לישון עם אבא יחד אחרי שלושה שבועות ומצד שני, אתה, הקטן שלנו בבית החולים ואנחנו בבית?? לא הגיוני!! אבל בסופו של דבר זה
עבר והשהות שם הייתה בסדר, קצת קשות היו הנסיעות כל יום פעמיים ביום לשם לשאוב חלב, וכו' אבל גם את זה עברנו. הייתי שם במשך שבועיים וחצי
עד התאריך 28.7.2004 שבו הלכנו הביתה במשקל 2095, אחד הימים המאושרים בחיינו, משפחת בלום הולכת הביתה!
היום כיף לנו בבית מאד, קצת קשה לי עם עניין ההנקה, כי התרגלת לבקבוק ולא ממש רוצה ויכול לינוק, אבל אני מנסה ומנסה ואולי כשתגדל תירצה. אז בינתיים אני שואבת לך חלב שזו משימה
די מעצבנת כי השד לא נענה למשאבה כמו שהוא נענה לך, יצור מדהים של אמא ויוצא לי לא יותר מ- 60 סמ"ק בפעם ואתה אוכל 50, אז אני לא יכולה לשמור עודפים
ולכן כל הזמן להיות מחוברת למשאבה, אבל שטויות, הכל מתגמד לעומת הנס העצום הזה ששמו שחר!!!!
ולסיום, תנחשו מה, השותפה שלי לחדר, פרח, ילדה בשעה טובה תאומים 5 שעות לפני באותו תאריך..... כפי שאמרתי לה.
זהו, שחריקו קטן, שלי, אין לך מושג עד כמה אני ואבא אוהבים אותך, אתה אוצר קטן ומדהים, אין בעולם אהבה כמו אהבה של אמא (וגם אבא), זה חלק משיר שאולי פעם תכיר. עשית אותנו אמא ואבא ומאושרים עד הגג, את זה אנחנו נזכיר לך כל הזמן, שלא תשכח. אני מקווה שתהנה להיות במשפחה שלנו כמו שאנחנו אוהבים אותך, שיהיה לך רק טוב, שתגדל ותהיה ילד מקסים ואח"כ איש לתפארת וכו' וכו' (קצת נסחפתי אתה עוד כ"כ קטן ואני חושבת על איזה איש תהיה - מוזרה אמא שלך אה??),שתהיה מאושר ובריא וכל דבר שתרצה כי אין לי מילים כמה רק טוב אני רוצה עבורך ופעם אולי תקרא את הסיפור הזה ותדע שאפילו הלידה שלך הייתה ממש קלה, למרות הכאב, יצאת אלינו תוך שעה וחצי שהייה בחדר הלידה ובכלל הקלת עליי ויצאת אחרי 32 שבועות (אחרי 7 חודשים מלאים)..... אוהבת אותך המון, אמא וכמובן שאבא מוסר לך שהוא אוהב אותך המון גם..... נשיקות וחיבוקים.....